שקיעה באי השמש

 11/12/08
                                        כתב וצילם :אמיר גור
                
                                            
שקיעה באי השמש                                     

המעבורת מהעיירה הבוליביאנית קופה-קבנה הורידה אותי במפרץ קטן למרגלות העיירה יומני שבדרום האי. מהמפרץ הזה אל העיירה, שנמצאת בפסגת האי (בגובה של 4,000 מטר) מוביל גרם מדרגות תלול, שנבנה לפני למעלה ממחצית המילניום. זהו האסקלרה דל אינקה ("מדרגות האינקה") שבנו האינקה כדי לחבר בין המפרץ בו הגעתי אני, כמו בני האינקה לפני, לבין מערכת הדרכים שעל פסגת האי.
אגם הטיטיקאקה נחשב לאגם הגבוה ביותר בעולם המקיים תנועת כלי-שיט. בעוד שההגדרה הזו אולי מעורפלת משהו ולא מחייבת, גובה של 3,812 מטרים מעל פני הים ושטח של 9,000 קמ"ר אלו נתונים מרשימים מספיק. את האגם חולקות ביניהן בוליביה ופרו והוא מהווה מוקד משיכה לתיירים בזכות הנופים המרהיבים, התרבויות המרתקות שפזורות סביבו והעיירות השקטות והקסומות שלחופיו.

     

כשטיפסתי על המדרגות האלו, שעליהן טיפסו כ-500 שנה לפני בני האינקה, הרגשתי היטב – ולא בפעם האחרונה – את השפעת הגובה הרב על הפיסיולוגיה של הגוף: בגלל האוויר הדליל השרוי בגבהים האלו, כל מאמץ קטן מניב סדרת התנשפויות מביכות.  במעלה האסקלרה ולאחר עוד טיפוס דרך הכפר יומני העפלתי לפסגת האי, משם נשקף בפניי נוף מרהיב של אגם טיטיקקה.
למעשה, למרות שזה בסך הכל אגם גדול, הנופים בו מזכירים למדי נופים טיפוסיים למפרצים ונקיקים שבמזרח הים התיכון, חופי טורקיה ויוון. הסדרתי את הנשימה והתחלתי במסע יומי קצר לעבר צפון האי ול"רוקה סגרדה" ("הסלע הקדוש").  לסלע הזה, שבעצם נתן לאגם את שמו ("טיטיקקה" זה מעין עיוות של "סלע הפומה" בשפתם של בני האינקה), כנראה שיש צורה של פומה וכנראה שעליו ישב האל קון טיקי בזמן שעסק וטרח בפעילות החשובה שצוינה למעלה.

       

לאורך הדרך צפונה על גבי הרכס הבחנתי שישנו הבדל אחד גדול מהנופים המוכרים לי מהים התיכון: חלקים נרחבים מצלע הרכס ההררי מדורגים בצורה מלאכותית, האופיינית לחקלאות של בני האינקה. בכל רחבי האימפריה היכן שיש הריסות של מבני אינקה ויישובים שבהם הם גרו, ההרים עמוסים לעייפה בטרסות רחבות שמעצבות את פני ההרים מחדש. כך הופכים מדרונות תלולים לשדות חקלאיים רחבי ידיים ומערכות השקיה מורכבות ומדויקות להפליא, המומחיות הגדולה של האינקה, מספקות מים לכל הטרסות עד למרגלות ההר. עובדה נוספת ובולטת מאד שהזכירה לי שאיני ביוון הייתה הרכס המולבן שליווה אותי באופק המזרחי מעבר לקצהו של האגם. חלק מהפסגות מתנשאות לגבהים של חמשת אלפים מטרים ויותר – זוהי הקורדיליירה ריאל, רמת ההרים האדירים של בוליביה. לאחר כשלוש שעות של הליכה על הרכס הצנוע יותר של איסלה דל סול הגעתי לאתר צ’ינקנה (Chincana), שמכונה גם "המבוך" – מבנה מתקופה שקדמה לאינקה הבנוי על צלע ההר מעל מפרץ קסום. 

     

במרחק קצר מהאתר הזה נמצא גם טיטיקקה, סלע הפומה, או רוקה סגרדה כפי שהוא מכונה היום. שם, על פי האינקה, התחיל הכול. את הדרך חזרה לכפר יומני החלטתי לא לעשות על גבי הרכס הגבוה אלא מתחתיו, לאורך החוף המזרחי של האי העובר דרך מספר כפרים מקומיים המתפרנסים מחקלאות ומדיג. באחד מהכפרים ניסיתי את כוחי במשחק כדורגל עם נערים מקומיים אבל לאחר מספר דקות הבנתי שאם פיפ"א (התאחדות הכדורגל העולמית) החליטה לפסול משחקים בינלאומיים מעל גובה 2,000 מ’ (ובכך שללה מהנבחרת הבוליביאנית את הנשק הסודי שלה מול נבחרות עדיפות בהרבה, כגון ברזיל וארגנטינה) אז גם לי מותר להתייאש. התנשפתי התנצלות חפוזה והשארתי את הנערים לשחק בגובה 4,000 מטר, כשברקע מתנשאות פסגות לבנות אל על. 
מששבתי אל מדרגות האינקה, בשעת בין ערביים, ישבתי שוב בפסגת האי וצפיתי בשמש השוקעת מאחורי האגם שבו היא, וכנראה שגם אני, נוצרנו. 

אמיר גור כותב במגזינים של צלילה, ים וטבע, מחבר הספר "מתחת למים – 44 אתרי צלילה בישראל" , ומנהל סטודיו ג’ירפיקה להפקת מגזינים, דפוס וגרפיקה.  לפרטים נוספים ועוד כתבות, מעל ומתחת למים: www.AmirGur.com
דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4/5 מספר מדרגים: 3

תגובות (1)

יפה ממש אבל... yarin | 12.12.08

מה עם האיים הצפים?