רכיבה אתגרית והתרסקות אופיינית

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

15/6/08                                                                                                                                


               רכיבה אתגרית והתרסקות אופיינית          


נתחיל מהעובדה הפשוטה - כל מי שמגיע ללה פז  בבוליביה עושה את דרך המוות.
 
נמשיך עם כמה עובדות קצת פחות פשוטות: דרך המוות גבתה עד היום מאות קרבנות, ביניהם 13 ישראלים: שלושה מטיילים בתאונת משאית בתחילת שנות התשעים, שמונה תרמילאים ישראלים ברכב שהתדרדר לתהום בדצמבר 1999, תרמילאית שמעדה לתהום בטיול אופניים בשנת 2001, ותרמילאי בן 23, שנהרג בעת שרכב על אופניו במרץ 2007.

 
ועכשיו זה בדיוק הזמן להתמודד עם ההתלבטות שליוותה אותי מתחילת הטיול - לעשות את זה או לא?

דרך המוות (או בשמה המוכר יותר - The world´s most dangerous road) היא חלק מדרך ארוכה, המובילה מלה-פז אל צפון המדינה. הדרך, שאורכה כ - 70 ק"מ, מחברת בין La Cumbre (בגובה 4700 מטר מעל פני הים), לעיירה קורואיקו Coroico (הנמצאת בגובה 1800 מטר מעל פני הים). הדרך צרה, מסוכנת, אינה סלולה, ועוברת על קצה מצוקים בין הרים לתהום פעורה בעומק של מאות מטרים.
בעבר זו היתה הדרך היחידה להגיע מלה פז לקורויקו. משאיות ואוטובוסים נאלצו לפנות מקום זה לזה על הדרך הצרה, ולא פעם הדרדרו רכבים לתהום העמוקה, תוך גביית קרבנות רבים, אך לאחרונה נפתח כביש חדש ובטוח יותר. כמות המכוניות בדרך המוות הצטמצמה משמעותית, וכיום היא בעיקר משמשת אטרקציה לטיולי אופניים.
אופניים. אחת האהבות הגדולות שלי.

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                                   מכאן התחלנו                                                 כן. זו אני עם הצעקה האחרונה בתחום בגדי הרכיבה

70 ק"מ של ירידה מגובה 4700 לגובה 1800 בדרך שכולה חצץ ובורות. דאון היל מטורף על אופני הרים ראויים לשמם, וגולת הכותרת - החולצה שמקבלים בסוף, המצהירה שאתה ניצול של הדרך המסוכנת בעולם. כל ילדה בת 22 מספרת לי עד כמה זה בכלל לא מסוכן, ושהדרך רחבה מספיק לאופניים, ובכלל, כולם עושים את זה. אבל אני עוד מתלבטת. כבר שנתיים שאני רוכבת על אופני שטח ועושה לפעמים דברים שלא האמנתי שאעשה אי פעם. אבל אולי דווקא בגלל זה, אני יודעת כמה קל להתרסק בגלל שניה של חוסר תשומת לב, ובגלל דברים שהם לא בשליטתנו, כמו אבן שמוציאה אותך מהמסלול או משאית שמגיעה מהכיוון הנגדי. וכשמדובר על צוק בגובה מאות מטרים, זה קצת פחות משעשע מסתם התרסקות.
והכי גרוע, מי שתשלם את המחיר לא תהיה אני, אלא אמא שלי, שלא ראתה אותי כבר יותר מחצי שנה, וזה ממש, אבל ממש לא מגיע לה.

אז אני יורדת בצער מרעיון הרכיבה, ומוותרת על החולצה והתהילה, אבל אז אני פותחת בשיחה עם בחור מההוסטל שמלהיב אותי כשהוא מספר לי על ה - Ghost Ride - רכיבת אופניים אתגרית, אותה מוציאה אחת החברות הטובות (והיקרות) בלה-פז. הבחור מספר לי נסים ונפלאות על הרכיבה, בזמן שאני חובשת לו את הזרוע הפצועה. התענוג עולה 85 דולר, וכולל אופניים, מדריכים, הסעה וארוחות. יקר בהרבה מדרך המוות, אבל גם ככה כולם יורדים עלי שאני שלמנית, אז מה יש לי להפסיד?

השעה שבע וחצי בבוקר. אני עולה על מיניבוס עם עוד חמישה רוכבים ושלושה מדריכים. המדריכים אנגלים כולם, ובין הרוכבים אפשר למצוא שלושה אנגלים, אמריקאי, ברזילאי, אה. וישראלית אחת מתלהבת.
 
דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                   זה מטוס? זו ציפור? לא! זה ghost ride                                                ככה זה נראה מלמעלה

בדרך מכין אותנו המדריך למה שהולך לקרות. הוא מספר לנו שהרכיבה כוללת אתגרים טכניים ומעודד אותנו לאתגר את היכולות שלנו. עם זאת, הוא לא שוכח להזכיר שאל לנו לקפוץ מעל הפופיק, היות וזוהי בוליביה. אין כוחות חילוץ, אין מסוקים, ואם ניאלץ להתאשפז, זה יהיה בבית חולים בוליביאני.
ובנימה האופטימית הזאת אני אמורה לעלות על אופניים???
 
האוטובוס עולה מעלה מעלה. מתחתינו אנו רואים רוכבים שמתחילים את מסלול דרך המוות. הלו הלו. מה קורה פה? עבדו עלי! אנחנו עולים יותר גבוה מהם!!!
לבסוף אנו מגיעים לנקודת ההתחלה. גבוה. קר. מושלג. אנחנו מקבלים חליפות, קסדות, כפפות, וגם - אופניים. הו. האופניים!
אני מקבלת אופני Kona Coiler שיכוך מלא (קרי: עם בולם זעזועים קדמי ואחורי) בעלי מהלך של 6 אינץ` ובלמי דיסק הידראולים. אחרי רכיבת נסיון קצרה אני מתאהבת עד כלות ומתחילה לחשוב מחשבות בגידה הקשורים בספשלייזד הירקרקים שמחכים לי בבית.
טוב, אם לא הייתי מבזבזת את כל הכסף על הטיול אולי עוד היה נשאר לי עם מה לשדרג.
ואז מתחילים לרדת.

מתחילים בירידה סלולה ורגועה יחסית, כדי להתרגל לאופניים. אחרי חמש דקות המדריכים מגיעים למסקנה שהתרגלנו, ומתחילים בטיזינג - מי שרוצה יכול להמשיך בדרך הסלולה, ומי שרוצה יכול לקצר דרך השטח.
פחחח. שאני אמשיך בדרך סלולה?!
אני יורדת לשטח. האור בעיניים נדלק. אבל אז אני מגיעה למדרון תלול מדי ומחליטה שעד פה. אני מתרצת לעצמי שלא רכבתי טכני כבר יותר מחצי שנה, ושאני עדיין לא רגילה לאופניים, ובכלל, זו בוליביה והרופאים לא שוטפים ידיים לפני שהם מנתחים, אז אני חוזרת אבלה וחפוית ראש לשאר הקבוצה ולשביל הסלול. 

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                                   המדריכים שלנו                                                                             הקבוצה

האתגר הבא מתחיל בסינגל תמים למראה (קרי - שביל צר בו יכול לעבור זוג אופניים אחד בלבד). גם כאן יש לנו אלטרנטיבה סלולה. המדריכים - שלושה פריריידרים משוגעים שחיבים לקפוץ כל מכשול מעל מטר - מדגימים לנו איך לרדת אותו (אין ספק בכך. גם לאחר 34 שנים על פני הכדור הזה, אני עדיין עומדת משועשעת בכל פעם מחדש לנוכח גברים העושים דברים

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                 אני יורדת מדרגות

הגובלים בריסוק עצמות, ללא שום ראיה לאיזשהו קיום של יישות תבונית מתחת לקסדה). אני ועוד שני רוכבים הולכים על הסינגל (אפרופו אי קיום של יישות תבונית). בשלב מסוים הדרך הופכת לשיפוע צד מאיים. היות ואני מודעת היטב לחיבתי להתגלגל במדרונות שכאלה, אני מוחלת שוב על כבודי וממשיכה בשביל הסלול.
לא נראה לי שאוכל להשתמש בתירוץ של בתי החולים בבוליביה עוד הרבה זמן.

לסינגל הבא כבר אין שבילים חלופיים, אבל הוא אנושי הרבה יותר מקודמו. אני ספק רוכבת ספק מדדה על אופניי, ובוהה בחבריי לקבוצה, המנסים את כוחם בשיפוע האימתני הזה. תוהה איך זה שמביאים לכאן אנשים ללא נסיון מוכח ברכיבת שטח, ונותנים להם לרדת את הדברים האלה. עם כל הנסיון המפוקפק שלי אני רועדת כאן מפחד. אני נשבעת שבארץ פשוט לא קיימות זוויות כאלה!!! החבר`ה יורדים לאיטם. פה ושם יש התרסקויות, אבל שום דבר משמח שראוי להרחיב עליו את הדיבור, וכולנו צולחים את המכשולים הנ"ל בשלום.

הרכיבה ממשיכה במגמת ירידה. חלקה על שביל סלול, חלקה רצוף אתגרים טכניים. המדריכים קופצים ויורדים שיפועים אימתניים כאילו כוח המשיכה לא חל עליהם. אנחנו מגיעים לגינת סלעים, ואני מתחילה להתלהב מהיכולות של האופניים. החיוך מתחיל להתפשט על הפרצוף ולא יורד (לפחות עד להתרסקות, שעליה עוד ידובר).

ואז מגיעים לשביל לבן ורחב יחסית ואנחנו משחררים מעצורים ומתחילים לטוס למטה. כיףףףף!!! מבט למעלה מגלה דרך שעוברת במצוק שמולנו. מסתבר שזו דרך המוות. מבט למטה מגלה תהום פעורה.

אז אמנם לא קוראים לשביל שלנו דרך המוות, אבל העובדה הזאת רק תגרום לכיתוב על המצבה להיות הרבה פחות הירואי.

אבל אם אני כבר פה, נראה לי שכדאי להנות מהעניין.

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                                   עזרה ראשונה                                                                   עוזבים ברקסים ודוהרים

הרוח נושבת מול הפנים, האופניים מעולים ובולעים כל פיסת דרך. הנוף יפהפה, אבל אני משתדלת לא להביט לעברו יותר מדי (כלל בסיסי ברכיבה - אתה רוכב לאן שאתה מסתכל...). מדי פעם עוצרים. עומדים משתאים מול הנוף, מצלמים. לעתים עוצרים ונותנים למכונית שבאה מולנו לעבור, אבל משתדלים להיות תמיד בצד הבטוח. הבלמים מצוינים, אבל הידיים מתחילות לכאוב מהלחיצה עליהם. סה"כ מדובר על ירידה של 3000 מטר אנכיים למטה. באחת העצירות, אני מגלה שהאצבעות ביד השמאלית שלי נסגרות ולא מוכנות להיפתח, ואני מוצאת את עצמי מסבירה את המצב למדריכים, בעוד שידי מחווה לעברם תנועה מגונה.
קורה.

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                                   טירה רדופת רוחות                                                                 עוד קצת מדרגות

כשהדרך מתחילה להיות צרה יותר והתהום עמוקה יותר אני מתחילה קצת להאט (כאילו זה ממש משנה אם אפול מגובה 50 מטר או 200). אנחנו כבר לקראת סוף הרכיבה. השביל מלא חצץ. אני נוגעת בבלמים כדי להאט את הקצב, ותוך שניה, ללא התראה מוקדמת, אני דופקת התרסקות ראויה לשמה ומוצאת את עצמי מוטלת על החצץ ומתפתלת מכאבים. תוך שניות מגיעים אלי שני מדריכים. הברך שלי חטפה מכה רצינית והיא כואבת ומדממת, אבל הם מתעלמים ממני לחלוטין, ומתרכזים בבייבי האמיתי שלהם. הם הופכים את האופניים. בודקים את ההילוכים והברקסים, ומחזירים לי אותם חזרה כמו חדשים.
מקצוענים. אני צריכה לקחת אותם לארץ, שירכבו איתי. תהיה להם הרבה עבודה.

 
לאחר כחצי שעה נוספת אנחנו מסיימים את הרכיבה במלון רדוף רוחות שעל שמו נקראת רכיבת ה - Ghost Ride. כיאה לבחורה היחידה בקבוצה, אני מקבלת חדר משלי, מתקלחת, ומצטרפת לבנים לארוחה שווה המוגשת לנו במלון.
בעלת המלון מספרת לנו על מלך בוליביה, שנהג להתארח כאן ולהיפגש בהיחבא עם המאהבת שלו. באחד הימים הוא מת במפתיע, והמאהבת מתה מספר ימים אחריו, ומאז, מספרים כי רוחותיהם מטיילות להן בשטח המלון ומפחידות את האורחים.
טוב, מה זה רוחות רפאים לעומת הסינגלים שהייתי צריכה לרדת היום?

אחרי הארוחה והסיור במלון, אנו עולים על המיניבוס לנסיעה של שלוש שעות חזרה ללה-פז. המיניבוס נוסע בדרך ממנה באנו. עכשיו אפשר להסתכל על הנוף בלי לפחד לעוף למטה. זאת אומרת, עד שמגיע רכב מהכיוון הנגדי, ואז המיניבוס צריך לזוז ולפנות לו את הדרך. קצת מלחיץ. בכל זאת, יש תהום לא סימפטית למטה. אבל מבט אחד במדריכים מספיק לי. אם הם נרדמו בשלווה, אז גם אני יכולה.

דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia     דרך המוות, בוליביה Death Road - Bolivia
                                  המלון בו סיימנו את הרכיבה                                            דרך המוות - ככה זה נראה

אז מסקנה נחרצת בנוגע לדרך המוות אין לי. אנשים שעשו אותה אומרים שזה כיף מטורף. אני חושבת שכל אחד צריך לעשות את השיקול שלו, אבל מה שחשוב לדעתי הוא להיות מודע לסיכונים, ולצאת לרכיבה מתוך החלטה שקולה, ולא בגלל ש"כולם עושים את זה".
והכי חשוב - אם אתם כבר יוצאים לרכיבה בדרך המסוכנת ביותר בעולם, עשו טובה לעצמכם ולהורים שלכם, שלמו קצת יותר, וצאו עם חברה קצת יותר יקרה, אבל עם ציוד מצוין והמלצות שאין עליהן עוררין.


אתם הרי לא רוצים שברגע הקריטי תגלו שאין לכם בלמים. נכון?

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.8/5 מספר מדרגים: 13

תגובות (3)

רק שתדעי איתימגדל9 | 24.10.12

תענוג לקרוא את הכתבות שלך!

תודה רבה :) oritne | 04.08.08

אני כל פעם נהנת מחדש לקרוא את הכתבות שלך אני מקווה שתכתבי ספר כשתחזרי לארץ את כישרונית