פרו – טרק אחר למאצ´ו פיצ´ו

 

 1/2/11
                               כתב וצילם: אריאל עטרי         

                             פרו, טרק אחר למאצ'ו פיצ'ו                        

מספר מילות הקדמה

בילינו בפרו באוגוסט 2010 במשך מספר שבועות. פרו היא ארץ יפהפיה שחביבה על תרמילאים ישראלים, ובצדק. הארץ מחולקת למספר רב של שבטים ותרבויות קדומות. מכיוון שתרבויות אלה לא העלו דבר על הכתב – די קשה לעקוב אחרי ההתפתחויות בכל שבט ותרבות ונשארים עם העיקריות שבהן.  עם זאת, השוני בין השבטים מתגלה לעין, ללא קושי; תווי הפנים שונים וכך גם המלבושים והמנהגים.
בחרתי להתייחס למספר מקומות ולהעיר הערות שיקלו על מי שמטייל לבד – כמו גם לספר על טרק פחות מוכר למאצ'ו פיצ'ו.
במסגרת הטיול בילינו בקוסקו והחלטנו לצאת לטרק שיסתיים במאצ'ו-פיצ'ו.
גילינו שקיימים ארבעה טרקים אפשריים שמסתיימים במאצ'ו פיצ'ו:
הראשון: ה- Inka Trail. הבנו שבעונה החמה (מאי-ספטמבר) מטיילים בו 500 איש ביום, ושצריך להזמין רשיונות-("פרמיטים") חודשים מראש.
השני – Inka Jungle , טרק בן ארבעה ימים שירד מעל הפרק כשהבנו שאין בו, בעצם, שום ג'ונגל.
השלישי – ה- Salkantai הוא טרק בן חמישה ימים, שעיקרו נופים הררים ופחות אנשים וכפרים.
הרביעי, בו בחרנו, הוא הטרק דרך הישוב  Lares. מדובר בטרק פחות מוכר, בעלות שבין 180-380$ לארבעה ימים. עשינו את הדרך עם סוכנות  WASI  INCA TOUR .  לא מומלצת, בדיעבד.  העלות כוללת את הדברים הבאים:  מדריך, סוסים, טבח ואוכל (חובה לברר, מראש, מה כוללות הארוחות) וכו', ציוד, כניסה למרחצאות החמים בלארס (10 סול), הסעות, כרטיסי רכבת (חשוב מאד לודא שכלולים ובאלו שעות !! הכרטיסים הם מאולי אנטאיטמבו לאגואס – קליינטאס, וחזרה מאגואס – קליינטאס לאולי אנטאיטמבו או ל- Poroy הקרוב יותר לקוסקו. כל כרטיס, בשעות נורמליות, עולה כ- 41$), כרטיס כניסה למאצ'ו-פיצ'ו (עוד 120 סול שהם כ-44$) לינה ואוכל באגואס – קליינטאס והדרכה בהר.
את הרשימה הזו אני מעלה על הכתב רק בגלל הטרק הלא מוכר הזה.
היום, ברכבת חזרה, ברור לי שעם קצת יזמה – אפשר לעשות את הטרק הזה – באופן עצמאי. לאור העלויות הקבועות הנוספות הכרוכות בהגעה למאצ'ו-פיצ'ו, לא ברור אם יש חיסכון רב והשאלה הכלכלית נשארת פתוחה, אבל, סיפור המסע ילמד שמדובר בטרק מודולרי, שאפשר לעשות לבד למדי.
 עשינו את הטרק בסדר מסוים. הסדר הזה ממש איננו הכרחי. אפשר להגיע ולעזוב בשעות אחרות, אבל יתכן וכדאי להגיע ללארס בערב שלפני היציאה לדרך.
לא מבינים?!
תכף הכל יהיה ברור.

                  
 


שבת 14.8.10 – לארס – הטרק למאצ'ו פיצ'ו – WakaWasi
יצאנו ב- 04:45 למפגש עם מיניבוס  (עליו היו עוד ארבעה קוריאנים), כעבור שעה ורבע עצרנו בקלקה (Calca) . המדריך היה בטוח שיש אוטובוסים מקלקה ללארס. הבנו שכדאי לודא, מראש, כי יש, אבל כנראה לא בשעה הזאת, לכן המשכנו במיניבוס המקורי עוד שעה וחצי ללארס. בלארס סיירנו בשוק המקומי אליו הגיעו מקומיות בלבוש ססגוני אותנטי למכור את מרכולתם. באותו זמן המדריך חיפש אופנועים שיובילו אותנו לנקודה הבאה. כשלא מצא, נסענו שוב, חמש דקות, למרחצאות החמים.
 לאחר רחצה - סעדנו ארוחת בוקר.התבזבזנו במקום הרבה זמן בהמתנה לסוסים, בעצם עד  הצהרים. אחרי בוקר מבוזבז יצאנו לדרך בשעה אחת. תחילת המסלול היתה מעל למרחצאות (קצת לפני הכניסה – 300 מ' מצד שמאל). מטפסים קצת ומגלים  שביל צר בו הולכים. מספר דקות אחר כך השביל מתרחב עד ל- Wakawasi, מקום הלינה לשם הגענו כעבור שלוש שעות. הדרך רחבה וברורה וקשה לטעות בה חוץ ממקום אחד בו הדרך מתפצלת.לא ממשיכים ישר אלא פונים שמאלה, בזוית 60 מעלות.

                  


הכפר פשוט, בהמות ועופות מכל עבר. כפרי מאד. הדבר היפה הוא שגם בדרך, גם שם וגם בלארס – האנשים לבושים בבגדים אותנטים ססגוניים שבערים הגדולות מי שלובש אותם, עושה כך, בדר כלל, בשביל התיירים ושם – הם חיים את זה באמת. הכפר יושב בעמק יפהפה, מוקף הרים, כשנחל זורם בסמוך. ליד מספר בתים נצבו מאות לבנים עשויות מתבן ובוץ מקומי, לייבוש. כל הבתים בנויים מלבני בוץ כאלה, ובד"כ אינם מטויחים או צבועים. הגגות עשויים מרעפים או מאלומות קש ותבן שהוצמדו זו לזו. הבתים, בני קומה או שתים, כאשר כל קומה בנויה, בדרך כלל מחדר אחד, כשלקומה השניה עולים עם סולם.

                  


במקום היו קווי מתח אך חשמל – לא היה והאמת, גם מתח לא.... אני מניח שזה ענין של זמן. קיצורו של דבר – חוויה.
הקמנו אוהלים ליד הנחל. החושך, בשעה שש בערב, הביא איתו את הקור, ולארוחת הערב כבר הגענו עם כפפות, צעיף וכובע. גם העובדה שנמצאנו בגובה 3800 מ' – למרות שבמשך היום מזג האויר היה נאה וחמים (למעט כשהשמש הוסתרה בעננים), לא עזרה לנו להתחמם. אחרי ארוחת הערב הלא-אכילה שהוגשה לנו, מיהרנו לצלול בשקי השינה עד הבוקר.

                  

ראשון 15.8.10 המשך הטרק – Wakawasi  -->  Pass --> Patakamba
כל עוד קרני השמש לא חדרו לעמק כולנו התעטפנו בבגדים חמים, אך בשעה 8 בערך כבר עברנו לבגדים קצרים. ארוחת הבוקר הבסיסית (לחם ריבה וביצה) שילחה אותנו מהר לדרך, משאירים את הטבח, הסייס ונערו מאחור. הספקות מאתמול – נעלמו. התברר, סופית, שהמדריך מעולם לא עשה את המסלול. כל פעם ששאלנו אותו על הדרך – הוא פנה לטבח או לסייס והם כיוונו אותו...

                  


מכל מקום, הדרך מכאן ואילך היתה פשוטה, לקראת סוף הכפר (לבאים מכיוון לארס) יש דרך שעולה בדופן הימני של העמק על ההר. לרגע נראה שהיא מתפצלת (זה לא ממש כך) ואז נצמדים לשביל הימני. כעבור כ-25 דקות טיפוס בשביל, נראה בית בשמאל, יש לחצות את הנחל לעברו ולהמשיך על השביל.

באופן כללי קשה לטעות. יש לודא שהפסגות המושלגות בצד שמאל תהיינה באיזור השעה שבע של הצועד, וכך, בשטח מישורי יחסית, נמשכת הדרך סמוך לנחל, לסירוגין, לעבר מעבר ההרים (הפאס). בדרך – הנוף מקסים; עדרי למות רעו בשלווה על מורדות ההרים והגבעות הסמוכים, כאילו אין מחר. מסתבר שענף ההכנסה העיקרי של המקומיים הוא גידול צאן ולמות. המראה – מרהיב. מכל העברים – הרים באופק, חלקם מושלג, כאמור. בעונה החמה חולפים, מדי פעם, גם מטיילים לעבר הפאס, או שיירות חמורים ופרדות טעונות אהלים ואוכל, כך שקשה ללכת לאיבוד. לקראת הפס השביל עובר בימין המישור ולקראת הפס – הטיפוס נעשה תלול. בסופו של דבר, כעבור 3-3.5 שעות מגיעים לפסגת הפס, ואם יש ספק - אז הרוחות העזות והרוג'ומים  לא מותירים מקום לספק.

                                     *                                 *                                      *

                  


הדרך למטה, באופן טבעי, קלה יותר.  45 דקות מהפאס הגענו לאגם-קטן שנראה מרחוק וממנו קדימה, על שביל צר אך ברור, עוד 3-3.5 שעות עד הכפר פאתאקמבה (Patacamba)  . לאורך הדרך שוב נתקלים במקומיים לבושים במחלצותיהם הססגוניות, מנסים למכור צעיפים או שתיה קלה (Inka Cola צהוב, הוא הלהיט המקומי) באדיבות רבה. המקומיים מסבירי פנים מאד והלב נחמץ לדעת שתוחלת החיים שלהם נמוכה בעשרות (!) אחוזים לעומת זו של יושבי הערים – מן הסתם בשל הריחוק, הניתוק, וחוסר הנגישות לשירותים רפואים. כך, לדוגמא, הן בכפר ואקאווסי והן בפאתאקמבה, יש בתי ספר יסודיים אך רק באחרון יש תיכון, ונערי ואקאווסי שמבקשים ללמוד בו, נאלצים לצאת ביום שני ב-2 לפנות בוקר כדי לא לאחר לשיעור הראשון בפאתאקאמבה ושם הם לנים עד סוף השבוע, עד לחזרה הביתה. אין ספק שזה נותן משמעות חדשה למושג "שעת אפס" בבית הספר...
בפאתאקאמבה הכפר יותר "מפותח". יש חשמל, אך הבתים, כמו בכל רחבי האזור, נבנים בלבני בוץ ותבן. לבתים שמארחים אוהלים יש שלט עץ עליו הדבר כתוב. סמוך למגרש הכדורגל העליון (לא התחתון שנראה למטה, מהשביל) הקמנו אוהל בחצר של הבית השלישי או הרביעי מימין. מסתבר שהבית הוא חלל אחד שמשמש חנות מכולת (טונה, ספגטי, רוטב עגבניות, שתיה קלה וחטיפים) בגודל 4X10 מ'. שליש מהחנות מוסתר ע"י וילון. כאשר החנות נסגרת – המקום הופך לבית ע"י פתיחת הוילון... (למחפשים - פני החנות אינם לשביל. המארח שהעמיד לרשותנו חדר בו נוכל לאכול ושירותים מערביים, גר בבית אליו נכנסים ימינה מהשביל המוביל לחצר של בעל החנות). אמנם במקום יש אפילו שרותים מערביים, אך כדי להוריד מים יש למלא דלי מהברז שמצוי בחצר.
 במקרה הכי גרוע אפשר להמשיך, עוד מספר דקות, ולהקים אוהל מחוץ לכפר. יש מים זורמים בנחל סמוך.
בכל מקרה, אחרי הדרך שעשינו, תנאי הלינה לא היו עד כדי כך משמעותיים לאיכות השינה שלנו, ואפילו נביחות הכלבים הלא פוסקות והקור העז, לא הפריעו לנו לישון טוב.

שני 16.8.10 טרק: פאתאקאמבה – וולקה – אולנטאי טמבו
בבוקר ירדנו מפאתאקאמבה עשר דקות והגענו לדרך כורכר רחבה. מספר דקות אח"כ חצינו גשר ימינה והלכנו בדרך רחבה עד לכפר וולקה, במשך כשעה. במקום לחכות לאיסוף המשכנו בדרך הכורכר בה נסעו אוטובוסים וכיסו אותנו באבק, פעם אחר פעם. הדרך למטה היתה פסטורלית ושונה: הנחל זרם לצידנו, איכרים חרשו בצמד שוורים ומחרשה בת שן אחת, את השדות במורדות ההרים. ילדים נפנפו לשלום ומדי פעם נראו בחצרות נשים טוות צמר עם פלך–מאולתר או שטוו בדים ע"י ישיבה זו מול זו, כשלכל אחת מוט עץ מקביל וכדורי צמר בצבעים ססגוניים אותם  היו משליכות זו לזו, מעבירות מתחת למוט ומעליו וחוזר חלילה. מדי פעם, אף נראה מקומי חופר בור בגינה ומוציא עפר לשם הכנת לבנים לשם הרחבת ביתו. היה חם ומאובק. כשהתקרבנו לאולנטאי טמבו, והחלו להיראות בתים של ממש (בעיקר משמאל), נפרדנו מהכביש בנקודה בה היו בתים משני עברי הכביש. בעקבות תעלת מים ירדנו שמאלה, בשביל בין בתי הכפר. השביל הוביל אותנו הישר אל מרכז הכפר השוקק. לאחר שלוש שעות וחצי של ירידה אינטנסיבית בוולקה ולאחר שבמהלך היומיים האחרונים היינו תלויים בטבח שאת כישוריו הקולינאריים רכש, כפי הנראה, במוסך יונדאי מקומי – דגי הפורל (Trucha) הטריים שהגישו לנו במסעדה המקומית, עם צ'יפס  אורז וירקות, היו בטעם גן עדן.

                  

מאולנטאי טמבו דרכנו היתה ברורה יותר: מתחנת הרכבת לקחנו רכבת (43$) לאגואס-קליינטאס, נקודת המוצא לטיפוס למאצ'ו-פיצ'ו (את הכרטיסים יש לרכוש מראש) וכעבור כשעתיים הגענו לאגואס קליינטאס. זוהי עיירה שמבוססת כולה על התיירות האינטנסיבית למאצ'ו-פיצ'ו. מסעדות, בתי קפה, חנויות ובתי הארחה מכל עבר.
מכיוון שמן הסתם על הטיפוס למאצ'ו-פיצ'ו כתבו רבים וטובים אסתפק בדברים הבאים:
כדאי להצטייד בכרטיסים מראש, אם כי אפשר לקנות בקופה למעלה (120 סול). מספרים שיש תור ארוך במיוחד (2500 מבקרים ביום).
יש אפשרות להגיע לשם דרך ה-Inka Trail , אך אז חובה לעשות זאת בצורה מאורגנת, כולל תשלום דמי כניסה  מראש.
למעונינים לצפות בזריחה על ההר, השמש עולה באוגוסט בשעה שבע בערך. ההגעה מהכפר נמשכת בין שעה ורבע לשעתיים. גם כשסוכנות מארגנת מדריך למאצ'ו-פיצ'ו, הכוונה היא, כמעט תמיד, שמשייכים אתכם לקבוצה שתפגשו כשכבר תגיעו. עד לשם – אתם לבד. הדרך מהכפר – פשוטה. הולכים לאורך הנהר ישר, עד לגשר להולכי רגל (שבמקביל לו גשר לכלי רכב) – ואחריו מתחילות המדרגות שאותן עולים מגובה 2000 מ' ל- 2400 בראש ההר. למי שעייף, לא בכושר, או סתם למי שלא בא לו להגיע לראש ההר, רטוב, לאחר טיפוס ממושך בחושך ביער העננים, יש אוטובוסים (7 סול) שיקחו אותו למעלה בלי מאמץ.
נקודה אחרונה, אל תטיילו במאצ'ו-פיצ'ו בלי הסבר. הסיפור על גילוי העיר הנעלמת ועברה המסתורי, כמו גם המשמעויות של פרטים מרתקים שונים במקדשים – הופכת את החויה למשהו אחר ומלמדת איך אינדיאנה ג'ונס בא לעולם.

בכתבה הבאה: פונו, אריקפה איקה ולימה...
 

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.2/5 מספר מדרגים: 6

תגובות (2)

סוף סוף... TBS | 01.03.11

כתבה על רמה, שמכניסה קצת עניין לאתר מעבר לכתבות השטחיות ומסלולי הישראלים שחוזרים על עצמם אחד לאחד..
לגבי האינקה ג´אנגל, נכון שלא מדובר בג´ונגל שאנשים ודאי מדמיינים, את זה מוטב לשמור למקומות אחרים ביבשת, אבל עדיין מדובר באחלה טראק שמשלב רכיבה על אופניים, הליכה ברגל ואף ראפטינג בסוכנויות מסוימות, ומהווה אחלה אלטרנטיבה לאינקה טרייל המסחרי והיקר להחריד..
תיקון קל- האוטובוס במעלה ההר למאצ´ו פיצ´ו עולה 7 דולר ולא 7 סול.... חוץ מזה, נשמע באמת טראק מרתק ואחלה מסלול.. המשיכו לעשות דברים אחרת מכולם, כמה שיותר !

אחלה כתבה, אבל... alexandro | 25.02.11

אני עשיתי את האינקה ג´ונגל עצמאית וכן ישנו ג´ונגל, אמנם לא מטורף כמו בצפון פרו/בוליביה, אבל האקלים דומה- הרבה לחות, יתושים, עצים ונהרות.