ערים של שקט, אי של שמש, ופרידה סופית מבוליביה

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

20/6/08                                                                                                                                


          ערים של שקט, אי של שמש, ופרידה סופית מבוליביה           

כבר כמה ימים שאני שוברת את הראש מה לכתוב בפוסט הזה, ואין לי. פשוט אין לי.
נסעתי לסוראטה, טיילתי בקופקבאנה, הפלגתי לאיסלה דל סול, והכל שם היה כל כך רגוע. אף אחד לא הרגיז אותי, אף אחד לא דרס אותי, אף אחד לא הטביע את הסירות עליהן שטתי. טוב, בעצם, אולי באי, עשקו אותנו בלי בושה, אבל היה שם כל כך יפה שאפילו להתרגז על זה לא התחשק לי.

 
אבל נראה לי שכדאי להתחיל מההתחלה.
 
לסוראטה הגעתי אחרי שהואלתי, סוף סוף, לעזוב את לה פז, בה שהיתי שבועיים וחצי תמימים (אמנם בהפסקות. אבל עדיין תמימים).
העיר סוראטה שבבוליביה, הנמצאת במרחק של כארבע שעות נסיעה מלה-פז, היא גן עדן ירוק, הממוקם בלב הרים מושלגים, ומהווה מקום אופטימלי להתרגעות וליציאה


                    במערה

לטרקים אחרי לה-פז הצפופה והרועשת.
אז עשינו צ`ק אאוט, אולג ואני, עלינו על מיניבוס עמוס בצ`ולות וצ`ולים, והתיישבנו ליד הנהג, מה שהציל אותנו מהתחככות אינטימית עם המקומיים, אך לא הציל את אולג מהתחככות אינטימית עם מוט ההילוכים לאורך כל הנסיעה.
 
הנוף העירוני של לה-פז (אם "נוף עירוני" הוא המינוח המתאים לאסופת בתי-חימר, דרכי עפר לא סלולות וילדים מתפלשים בבוץ), התחלף אט-אט בנוף הררי יפהפה. בשלב מסוים הגענו לדרך מדהימה ביופיה, ממנה התחילה ירידה ארוכה ותלולה לכיוון סוראטה. הנהג שלנו זחל בקצב שלא יבייש שום סבתא שעומדת לפני הכשלון החמישי בטסט, אבל בהתחשב בעובדה שמתחתינו נפערה תהום עם תחתית ממש כואבת, היינו ממש מרוצים, לפחות עד שעקפו אותנו והשאירו אותנו לשאוף את אבק הדרכים של בוליביה.
 
מתחתינו ניתן היה לראות עיר יפהפיה טובלת בירוק. אולג ואני פינטזנו על איזה-כיף-אם-היו-לנו-אופניים-והיינו-רוכבים-את-כל-זה-עד-למטה, וגם מה-היה-קורה-אם-היינו-לוקחים-את-הסיבוב-הזה-מהר-מדי-ונכנסים-במשאית-הזו-שבדיוק-באה-מולנו, אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. המיניבוס המשיך לרדת בדרך המפותלת, עד שלבסוף נכנס לעיר והוריד אותנו בפלאזה הראשית.
עוד לא הספקנו להוריד את המוצ`ילות מהגג, וכבר עטו עלינו ילדים שניסו לשדל אותנו לבחור בהוסטלים שלהם. בשלב זה אולג ואני ערכנו בינינו חלוקת משימות, דהיינו: אני מתרוצצת בין ההוסטלים ומחפשת חדר שיעבור את הסטנדרטים שלי, ואולג יושב לו בסבבה בפלאזה ושומר על המוצ`ילות.
אז התחלתי להתרוצץ בין הרחובות, לבדוק חדרים ולשאול למחירים, ובסוף, מותשת, מצאתי הוסטל חמוד שדווקא היה צמוד לפלאזה, הקמתי את אולג הקפוא מקור ממרבצו, ושנינו השתלטנו על חדר שווה תמורת 10 שקלים ללילה.

 
אח, בוליביה בוליביה. אם אמא שלי לא היתה עולה על המטוס הראשון בשביל לגרור אותי בשערות הביתה, הייתי נשארת כאן לנצח.
 
אז מה יש לעשות בסוראטה?
טרקים, טרקים, ושוב טרקים. אבל, מכיוון שהטרק הנפוץ כאן נמשך שלושה ימים ומוביל לאיזו לגונה, ומכיוון שאת המאסטר שלי בלגונות עשיתי כבר בדרום ארגנטינה וצ`ילה, ובהתחשב בעובדה שנורא קר כאן בלילה, וקשה לנשום בגבהים האלה, אני מצהירה באזני האומלל היחיד שמסכים להקשיב לי(=אולג) שאני מוכנה, מקסימום, ללכת למערה ההיא עם הלגונה בפנים. זאת אומרת, לנסוע לשם במונית, ולשקול חזרה ברגל.
וחוץ מזה, ממש מתאים לי לנצל את העיר השקטה הזאת בשביל לנוח, אחרי מה שלה-פז העבירה אותי. וזה לגיטימי ואני בכלל לא רוצה להתווכח על זה.
 
  
                                 ליד הלגונה                                                                           בדרך חזרה לסורטה

אז לקחנו איתנו את שלומי, בחור שטייל עם דנה, שפגשתי בלה-פז, ושתינו מכירות ולא יודעות מאיפה, קנינו קצת בננות וקלמנטינות, ויחד נסענו שלושתנו למערה, המתהדרת בשם  Gruta de San Pedro. הדרך היתה מדהימה, והתמשכה על שפת מצוק גבוה, עם נחל שהתפתל לו למטה. אוףףף. עוד דרך מוות שלא עשיתי באופניים. בסוף הגענו בחתיכה אחת, שילמנו על הכניסה ונכנסנו למערה עם פנסי ראש, מוכנים לפגוש עטלפים ושאר יצורי חושך למיניהם.
לאכזבתנו היתה המערה מוארת. מה זה?! בשביל זה באתי לפה? בשביל לראות ציווליזציה??? כיבינו פנסים, התחלנו להתקדם לעומק המערה, ואז הגענו ללגונה. אמיתית. יפהפיה, ובה מישהו עם סירה שמציע להשיט אותנו לצד השני תמורת סכום סמלי. סירבנו בנימוס והמשכנו ללכת לאורך הלגונה. הרגשתי כאילו אני בתוך סרט פנטזיה, ושבעוד שניה יקפוץ עלי גולום וישאל אותי איפה הטבעת. אחרי שהות מכובדת וצילומים בחשיפה ארוכה (מסתבר שהצלחתי ללמוד עוד משהו בטיול הזה, מלבד הקלדה עיוורת) יצאנו מהמערה והחלטנו שאנחנו הולכים ברגל בחזרה. ההליכה היתה ארוכה למדי, אבל הנוף היה יפהפה, לפחות עד שירדה החשכה. בשלב מסוים התחלנו לרדת בשביל כדי לקצר לסוראטה דרך הוואדי, אבל אני השתפנתי (השילוב של חושך ותהומות פשוט לא עושה לי את זה), הבנים הצליחו להסתיר את ייאושם ממני, ועלינו חזרה לדרך הראשית, דבר שגרם לכך שהגענו חזרה לסוראטה בחושך מוחלט, מורעבים, והתעלקנו על מסעדה מקומית שהציעה מרק ומנה עיקרית בשלושה וחצי שקלים בלבד.
פלא שכולנו שרדנו את הלילה.
 
  
                                                                                                                        אני ושלומי ברקע
את הימים הבאים העברנו, אולג ואני, ברביצה חסרת מעש בפלאזה, ובצילום ההר המושלג שנשקף מהעיר. בשלב מסוים החלטנו שנרקבנו דיינו, ארזנו את המוצ`ילות ועלינו על מיניבוס, שייקח את אולג בחזרה ללה-פז (שם הוא יעשה את דרך המוות, את טרק הצ`ורו, וטיפוס לגובה של 6088 מטר לפסגת הוואיינה פוטוסי), ואותי יוריד באמצע הדרך, כדי שאתפוס את האוטובוס לקופקבאנה וארקב עוד קצת לפני שאני עוזבת את בוליביה.
 
  
                                 סורטה נשקפת מרחוק                                                            ההר המשקיף על סורטה

קופקבאנה היא עיר קטנה, רגועה ומתוירת, השוכנת על גדות אגם הטיטיקאקה. האגם, אותו חולקות בוליביה ופרו, שוכן בגובה 3810 מטר מעל פני הים, מה שהופך אותו לאגם העביר הגבוה ביותר בעולם. קופקבאנה היא למעשה העיר האחרונה בה אשהה בבוליביה. אחריה אעבור לפרו, שתהווה את המדינה האחרונה בטיול שלי.
 
המדינה ה-א-ח-ר-ו-נ-ה בטיול!!!!
 
התנחלתי במלון של שלמנים, בחדר זוגי וענק שהכיל רק אותי, והלכתי לאכול.
הרחוב הראשי של העיר היה מלא בחנויות ומסעדות תיירים. כולם טיילו בזוגות או בקבוצות. רק אני פה לבד כמו איזו מסכנה. התיישבתי במסעדה מול אח מבוערת, הזמנתי ארוחה עסקית, וקראתי ספר, כאילו הכי כיף לי בעולם להיות כאן לבד. אחר כך אספתי את עצמי וחזרתי למלון. היה קור כלבים. התכסיתי בעשרות שמיכות וניסיתי להירדם. בסוף זה הצליח.
 
  
                                 אגם טיטיקאקה                                                                           קופה קבאנה

ביום שלאחר מכן טיילתי קצת על שפת האגם, קניתי גרבי צמר (אז נכון שבזבזתי את כל הכסף בלה-פז, אבל אני צריכה להתחמם איכשהו, לא???), ודגמתי פה מסעדה ושם בית קפה. אוףףף. משעמם לי.
בשלב מסוים התיישבתי בבית קפה מקומי, נהניתי מהרוגע, אבל אז, קלטתי, היישר מתשדיר החדשות בטלוויזיה המקומית, את המלים "חיזבאללה", "אולמרט", ו"ברק".

אפילו פה אי אפשר לקבל קצת שקט, נכון?!

אחר הצהרים עליתי לתצפית על השקיעה מהר שמשקיף על העיר. למעלה היו עוד עשרות תיירים שהגיעו, חמושים במצלמות, למטרה זו בדיוק. השמש שקעה אט אט. השמים היו נטולי עננים, ואני מצלמת ומצלמת. הכל רגוע ושקט, ואז, ללא התרעה, מגיעה חבורת ישראלים, והאווירה הפסטורלית מתמלאת בצעקות "תצלם אותי!!! נו!!! תצלם!!!". בשלב הזה החלטתי שראיתי מספיק שקיעה ודילגתי חזרה למטה.
 
למחרת לקחתי סיור ל - Isla del Sol.
איסלה דל סול (אי השמש) נמצא במרחק של כשעה וחצי שיט מקופקבאנה. אני עולה על סירה, ובתום שיט רגוע באגם אני נוחתת בצפון האי, שם מקבל את פנינו מדריך מקומי. אנחנו משלמים על כניסה למוזיאון ולאתר הריסות של בני האינקה, והמדריך לוקח אותנו לסיור בחלק הצפוני של האי. בתום טיפוס והתנשפויות (אין פה חמצן אין!!!), אנו מגיעים להריסות ומסתובבים קצת. מכיוון שאינני חובבת מטורפת של ארכיאולוגיה, אני נפעמת בעיקר מצבעי הכחול של אגם הטיטיקאקה, המשתרע למרגלותינו משני צידי האי. לאחר שהמדריך עוזב אותנו, ומקבל מאיתנו ספק שכר ספק תרומה, הוא מצביע על השביל המוביל לחלק הדרומי של האי, ואנחנו מתחילים בהליכה של כשעתיים וחצי. למרות הבטחותיו של המדריך שמדובר בעיקר בירידה, אני מוצאת את עצמי בעיקר עולה ומקללת. שוב ושוב עוצרים אותנו מקומיים ודורשים כסף על ההליכה בשביל. הם טוענים שמדובר על כניסה לאתרים, אבל אני, חוץ משביל שנמשך עד אין קץ, לא רואה שום דבר אחר. בסופו של דבר כולנו משלמים בהכנעה ומקבלים קבלות. מרגיז.
 
  
                                 שקיעה                                                                                     איסלה דל סול

את הלילה אני מעבירה בהוסטל באי. קסום פה ושקט, אבל ממש משעמם להיות כאן לבד. אני אוכלת ארוחת ערב עם שלושה ישראלים שפגשתי, הולכת לישון, ולמחרת בבוקר עולה על סירה שתיקח אותי חזרה לקופקבאנה.
 
אני יורדת מהסירה בשעת צהרים, נכנסת לאינטרנט כדי לבדוק שמדינת ישראל עדיין עומדת על תילה, ואז יושבת לאכול צהרים עם גלית, אחת הישראליות שפגשתי יום קודם באי. בשלב מסוים אני קולטת שהשעה רבע לאחת,


           אבל הבטיחו לי שהכל ירידה

האוטובוס לפונו (שבפרו) יוצא באחת, המוצ`ילה הגדולה שלי עדיין במלון, ואני אפילו לא קניתי כרטיס לאוטובוס. אני משאירה את גלית לבד עם העוגה, ודוהרת במעלה הגבעה לכיוון המלון שלי. פקיד הקבלה ממהר לפתוח לי את חדר שמירת החפצים. אני מעמיסה, מתנשפת, את המוצ`ילה על הגב, ורצה למשרד הכרטיסים הקרוב. הסניורה מוכרת לי כרטיס ומלווה אותי לסניור, שרץ איתי למיניבוס, שיוצא מיד לאחר שאני עולה עליו.
פייי. כמעט נשארתי פה עוד לילה.
 
המיניבוס לוקח אותנו לגבול. אני מחתימה דרכון, מחליפה את הבוליביאנים בסולים פרואנים. אומרת ביי ביי אחרון לבוליביה, ורצה לאוטובוס שאמור לקחת אותי לפונו.
 
אני עולה לאוטובוס.
העיניים נפקחות בהשתאות.
 
יו! מה זה???
 
לעיניי מתגלה אחד האוטובוסים המפוארים שנסעתי בהם ביבשת הזו. מושבים רחבים ונוחים. ה-מ-ו-ן מקום לרגליים. שירותים צמודים. אחרי האוטובוסים המעופשים של בוליביה אני מרגישה כאילו הגעתי לארמון על גלגלים. איזה כיף! אני משתלטת על שני מושבים שחיכו רק לי. מכניסה את ה - MP3 לאוזניים ועוצמת עיניים. מצפה לי נסיעת תענוגות של שלוש שעות, עד שאגיע לפונו.
 
אז אם היה לי ספק כלשהו, הרי שעכשיו, באוטובוס המפואר הזה, הוא נעלם לחלוטין -
כן. מסתבר שעזבתי את בוליביה. סופית.

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.6/5 מספר מדרגים: 5

תגובות (3)

אז ככה, הבלוג של, אורית, ממש יפה. הייתי שם ונהניתי מאד, ולצערי, לא תארתי את זה ביומן כמוך, אלא נקודות ציון עיקריות. אבל הרבה ממה שכתבת כל כך נכון, אני מאמינה לרובינו שהיו שם. וממש חבל לי. ידעתי שאצטער על כך, והנה אני כאן ואני מצטערת על כך. בכל אופן הזכרונות קיימים ומהדהדים חזק בראש. אני כבר חודש וקצת בארץ, ועדיין לא חזרתי לשגרה... אני מאד רוצה לחזור ואפילו שאומרים שרק אחוז אחד בערך חוזרים, אני מקווה או לפחות מנסה להאמין חזק חזק בתוכי שאשוב לשם ובקרוב. מה גם שלא הספקתי לבקר בפרו (מלבד חצי יום בלימה). אך בוליביה לכשעצמה היא סיבה מספיק טובה לחזור - מדינה מדהימה עם כל הקשיים שלה - ויש לה הרבה קשיים.
בברכה,
תמר

לבוליביה ופרו, הלוואי ואגשים אך גם עכשיו לקראת סיום התואר ועל אף שחברתי אולי תעזוב אותי לכמה חודשים לטייל בדיוק שם אין לי אפשרות לחזור אולי בעוד כמה שנים..

אחלה בלוג... לא נופל מהקדומים.
ובקשר לנימה הפסימית בסוף... אולי בניגוד לישראל, בוליביה תשאר על תילה אני מאמינה לעוד הרבה זמן- ככה שתמיד תוכלי לחזור...