סיפור חטיפה באריקיפה

7/9/11
                               כתבה וצילמה: שירה י.

                                    סיפור חטיפה באריקיפה, פרו                     

אחרי נסיעת לילה מקוסקו לפונו, שעברה די בקלילות הגענו מוקדם בבוקר לאגם טיטיקקה.
כמעט תחנה אחרונה לפני השיבה לארץ... ניסיון להספיק לראות עוד קצת מפרו בזמן הקצר שנותר.
עלינו על סירה, הגענו לאיים, גיחכנו קצת על המופע המרשים שהעלו תושבי האיים הצפים וסיכמנו את החוויה בתור nice to have...
אחרי הביקור באי התפצלנו. ארבעה לבוליביה, ואני ואורטל לכיוון לימה בדרך הביתה.

הטיול מתקרב לסיומו אחרי חודש וחצי בפנמה, אקוודור, ופרו... לכל דבר טוב יש סוף.
התלבטנו די הרבה באיזה נתיב לבחור... מאיפה הכי כדאי לחזור?
להשאר עוד יום בארקיפה? לנסוע כבר ישר ללימה? או אולי בכלל לעבור באיקה? התלבטויות שגרתיות בטיול... מסוג הדברים שאתה לא באמת חושב שהם בחירה של חיים ומוות ואולי לפעמים גם לא מייחס להם יותר מדי חשיבות.
בסוף החלטנו להיות ספונטניות... הרי בכל מקרה הדרך מפונו ללימה עוברת בארקיפה, וכשנגיע לשם כבר נחליט לאן פנינו מועדות.

7 שעות באוטובוס, והגענו לארקיפה. השעה 19:00 ומס' אפשרויות עומדות בפנינו.
על לילה בארקיפה ויתרנו כבר במהלך הנסיעה... הרי אין זמן לקולקה קניון אז בשביל מה??
אז נסיעת לילה לאיקה? או אולי טיסה ללימה??
"אם יהיה מקום בקרוז דל סור ניסע לאיקה... אם לא, נתפנק בטיסה". הרי גם ככה לפני כמה ימים הייתה תאונת דרכים בדרך לאיקה, אולי עדיף לא להתגרות בגורל. (האומנם??)
אין מקום בקרוז דל סור, וגם ביתר החברות הכל מלא... התלבטות של כמה שניות, והחלטה ספונטנית בלהט הרגע
"אורטל, עזבי שטויות... בואי נסע לשדה התעופה. יש טיסה ב20:55, אנחנו עוד יכולות להספיק"
יצאנו מהטרמינל, ביררנו היכן אזור המוניות, וגילינו תור מוניות ממתינות ולא מעט נוסעים... פס נע שכבר מוכר לנו. עצרנו מונית ראשונה "לשדה התעופה??" "לא בכיוון".
מנסות את זו שאחרי... "10 סול" "8?" "Dale" ממהרות נורא, העלנו את הציוד למונית והתחלנו בנסיעה שהייתה אמורה לקחת חצי שעה. אחרי רבע שעה של נסיעה ברחובות ארקיפה ושיחת חולין קצרה עם הנהג כדי לתרגל עוד קצת את הספרדית, לפתע, הנהג פנה פניה חדה שמאלה לסמטה צדדית, אורטל הסבה את תשומת ליבי "שירה, נראה לי שאנחנו לא בכיוון".
הרבה לפני שהספקתי להביט סביבי, רכב מתנגש בנו מאחור. 3 גברים רצים לעבר המונית ומתנפלים עליה. אחד מקדימה, שניים מאחור.
הספקתי לצרוח צרחה אחת... ומאותו הרגע עינינו ופינו כבר היו מכוסים.

אלפי מחשבות מתרוצצות בראשי. מה בכלל קורה כאן? איך נקלעתי לסיטואציה הזו?
מנסה להתאפס וחושבת לעצמי, הם יקחו את התיק ויעזבו אותנו, עניין של כמה דקות ואני כבר לא פה.
ממשיכים לנסוע. הוא אוחז בי בחוזקה, ידו האחת מכסה את עיני, והשניה סותמת את פי. מנסה למלמל "קח את הכל, התיקים, הכסף, רק תוריד אותנו כאן"
"cállate mierda, no quero escuchar te"   או בתרגום חופשי "תשתקי חלאה, אני לא רוצה לשמוע"
רבע שעה שלא נגמרת. אני לא יכולה לזוז, לא מוציאה הגה, ורק מתפללת שזה יגמר מהר.
המונית עוצרת. אולי עכשיו ישחררו אותנו. "אתן יורדות איתנו עכשיו, מעמידות פנים שאתן חברות שלנו. טעות אחת והסיפור שלכן נגמר"
רעש חזק של מוזיקה בוקע מבעד למקום אליו הגענו. מחסן? דירה? לא ברור... רק צלילי רגאטון בווליום גבוה מדיי.
המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ אבל אני מנסה לשמור על קור רוח. כל מחשבה על מה יכול לקרות מרגע זה מובילה לשבריר שניה של היסטריה ומיד אני מתאפסת על עצמי. אין מקום ללחץ.
אני אדבר איתם קצת, אשכנע אותם שהכל כבר אצלם והם יתנו לנו ללכת... "אורטל, כמה דקות ואנחנו כבר לא פה, יהיה בסדר"

שק על הראש, הידיים כפותות, ואחד החוטפים צמוד אלי. אורטל לצידי באותו מצב בדיוק.
חוש השמיעה מתחדד, מנסות להבין מה קורה סביבנו. דיבורים על הציוד, הכסף, ואי שביעות רצון מהמזומן הדל שהם מצאו. הגיע הזמן לחיפוש קצת יותר מעמיק...
הוא מתחיל למשש, להכניס ידיים לכיסים, להרים את החולצה, להוריד את המכנס. אני מתחננת שיעזוב אותי, "אין עלי כלום, הכל בתיקים"
ראשי נמשך לאחור ויד גדולה אוחזת בצווארי. "מה הקוד של האשראי?" בינינו? אפילו אני לא זוכרת. זה הרי רשום בפנקס הצהוב. אתן להם סתם 4 ספרות, שינסו אינספור פעמים עד שיתיאשו. "5104". שקט סרר בחדר. הם כבר בדרכם לכספומט.
נותרנו רק אני, אורטל, ושני שומרים. "מתי תשחררו אותנו?" "נקח את מה שאנחנו צריכים ונשחרר אתכן..."
שוב עולות לי מחשבות... אולי עשיתי טעות שנתתי להם את הקוד הלא נכון? הם יחזרו מאוכזבים וזה יעלה לי ביוקר. "אני חושבת שהתבלבלתי בקוד. תביא לי את הפנקס הצהוב ואני אוודא שיש לכם את המספר הנכון". עכשיו כשבאמת הכל כבר בידם, אין סיבה שהם לא ישחררו אותנו. הם יחזרו מהכספומט שבעי רצון והכל יגמר.

תחושת זמן נעלמת... לא רואות כלום, ורק שומעות את המוצ'ילות נפתחות ברקע, והחפצים שלנו ממויינים. הם לא מתייאשים וחוזרים לחפש על גופינו פעם נוספת.
דיברתי קצת עם אורטל, ניסיתי לתרגם לה קצת ממה שהם אומרים והבנתי ממנה שהיא מחביאה משהו.
הם כמובן התעצבנו בכל פעם שדיברנו בינינו בעברית וחבטו בראשי בחוזקה.
אורטל עוד בשלבי החלמה מהסלמונלה שתפסה אי שם בהווארז, לא מפסיקה להשתעל. אני מדברת איתם, מנסה לשכנע אותם שלא יגעו בה, "יש לה מחלה מדבקת, אנחנו בדרך לבית חולים בלימה". זה עובד, הם מניחים לה ולא מורידים ממנה את הבגדים. ליתר בטחון, כדי שלא ינסו שוב הורדתי ממני את הפליז "תנו לה, שלא יהיה לה קר. היא ממש ממש חולה"
כמה דקות של שקט. אף אחד לא נוגע בנו, כמעט אין רעש ברקע, ולא ברור מה הולך לקרות...
בעברית אסור לי לדבר, זה עולה לי במכות. אבל אף אחד לא אמר משהו על ספרדית.
עד עכשיו שמחתי על כל הזדמנות לתרגל את השפה, למה שלא אנהל איתם שיחה? נשבור קצת את הקרח.
"יש לי רק בקשה אחת קטנה... הכרטיס זיכרון, עם התמונות. תקחו הכל, רק תשאירו לי את הזכרונות" בהתחלה זה לא עבד, אז עברתי ל"איך קוראים לך?" "יש לך חברה?" "הפלאפון שלי כבר ממש ישן, לא יתנו לכם עליו בשוק אפילו 20 סול" ופעם בכמה דקות הזכרתי שוב שאני רוצה את התמונות. אחרי נדנודים בלתי פוסקים, הרגשתי לפתע משהו נכנס לכיסי. "תחביאי את זה טוב ואל תגידי לבחורים האחרים שזה אצלך". אולי בכל זאת לאחד מהם יש טיפת חמלה?

הדקות עוברות, והחוטפים האחרים עדיין לא חזרו. בינתיים הם מחליפים משמרות.
החוטף הנחמד הלך, ובמקומו הגיע אחד אחר. הוא החליט שלא די בחיפושים עד כה, והגיע הזמן קצת להשתעשע.
"אל תגע בי. יש לי חבר" "כן, כבר ראיתי בתמונה... אני בטוח שלא יהיה לו אכפת".
"אורטל, הוא הולך לאנוס אותי" לחשתי בזמן שהוא נוגע בכל חלקי גופי. הוא חבט את ראשי בקיר והכה בי בגב. ספרתי את השניות והתחננתי שיפסיק. למזלי לא עברו דקות רבות, והאחרים חזרו. הוא לא הספיק.
"תקשיבי לי טוב... אנחנו יוצאים עכשיו וחוזרים למונית. אתן כבר יודעות את השיטה- חבל שתצרחו, או שתעוררו חשד".
עולים למונית... אף אחת מאיתנו לא מוציאה הגה. אין לי מושג אם אורטל עדיין לצידי. הנסיעה אורכת מס' דקות... החוטפים לחוצים וצורחים אחד על השני. כל כמה שניות צריך להתכופף, והאחיזה בעורף לא מרפה.
המונית עוצרת.
הם משכיבים אותי על הבטן בדרך אפר לפני המונית. "אתן לא פותחות את העיניים, לא זזות ולא מוציאות מילה עד שאנחנו לא נעלמים מפה. אנחנו ניסע לאחור, אבל אם נראה אתכן זזות אנחנו נוסעים קדימה, מובן?!"
עוברות כמה דקות. אני קפואה ופוחדת לזוז עד שבאמת דממה מוחלטת סוררת. "אורטל?" "כן" אני נרגעת לשמוע שהיא כאן איתי. אנחנו קמות, ומגלות שאנחנו באמצע שום מקום, בחשכה מוחלטת כשאיתנו רק שק תפוחי אדמה עם מס' בגדים. מה עושים עכשיו? מה השעה בכלל? חוזרים לטרמינל של האוטובוסים ובורחים? הולכים לתחנת המשטרה?
ממשיכות ישר אל עבר דרך ראשית שנראית באופק... כמעט ולא עוברות מכוניות, אבל כל פעם שמונית מתקרבת אני רצה לכביש ומנופפת, ומיד חוזרת לשולי הכביש. זו הדרך היחידה שיראו אותנו...
אחרי זמן מה שהיה נראה כמו נצח, סוף סוף מונית עוצרת. "אנחנו צריכות לטרמינל של האוטובוסים, או לתחנת המשטרה... לאנשהו. אבל אין לנו כסף" הנהג לא הבין מאיפה נפלנו עליו אבל הסכים שנעלה.
נטולות פחד, הרי נורא מזה כבר לא יהיה, נסענו לתחנת משטרת התיירות.

כשהגענו לתחנת המשטרה קפואות ומבוהלות ישר לקחו אותנו לתת עדות, ולבדיקה רפואית. רק כששאלנו מה השעה גילינו שבילינו שם את כל הלילה... חבולות ומבולבלות רק רצינו ליצור קשר עם המשפחה, אך באופן מפתיע באף תחנת משטרה בארקיפה אין שיחות בינלאומיות. מצאתי את עצמי מתקינה במחשב מיושן סקייפ, ומלמדת את השוטרים איך להשתמש בתוכנה... 


                      
                                                   תמונה מפרו, אחת מבין הבודדות שנותרו...

הבוקר בארקיפה כבר עלה, ולאט לאט התחלתי לעכל שהסיוט שעבר עלינו הלילה לא היה עוד חלום רע.
יצרנו קשר עם המשפחות ומאותו רגע הכל קרה נורא מהר... המשפחות יצרו קשר עם שגרירות ישראל בלימה וחברת הביטוח 'הראל', הצמידו לנו ליווי משטרתי עד שעלינו לטיסה ללימה כבר באותו בוקר, משם אספו אותנו מטעם שגרירות ישראל, ודאגו לנו מא' עד ת'. הנפיקו לנו דרכונים חדשים, לקחו אותנו לקנות חפצים בסיסיים, ואחרי לילה בלימה בציפיה להגיע הביתה, עלינו על טיסת מילוט לארץ מוקדם מהמתוכנן.

נחתנו בארץ בלי כלום.
המתנות, המזכרות, התמונות, הבגדים, וכל השאר... אך בסופו של דבר, הרוב חומרי ושולי.
כבר כמעט שלושה שבועות עברו, והחוויה לא עוברת כל כך מהר... הרבה מחשבות של למה, ואיך כל זה קרה, ו'מה היה קורה אם...' אבל בסופו של דבר המחשבה המרכזית היא תודה שאני בריאה ושלמה, ושחוץ מכמה מכות יבשות שכבר עברו, ואולי כמה זכרונות לא נעימים שעם הזמן גם יחלפו, אני כאן.

אחרי רצף של מקרים מהסוג הזה ואף קשים יותר באותה עיר בפרו, ההמלצה היחידה שיש לי למטיילים באזור היא פשוט לדלג על ארקיפה. אולי תפסידו כמה קונדורים, אבל אני בטוחה שזה לא שווה את הסכנה...

חשוב לי שכמה שיותר מטיילים יהיו מודעים לסכנה!

מחכה כבר לטיול הבא...
שירה.
 

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.9/5 מספר מדרגים: 29

תגובות (17)

עצה למטיילים Bny | 18.03.14

מטיילים יקרים, נסו תמיד להזמין מונית או איסוף פרטי מהמקום בו אתם שוהים או מחברה מוכרת. כך יש הרבה יותר על מי לסמוך.

יש שודדים ורוצחים בכל פרו!!
ללכת רק בקבוצות גדולות בלילה ואם אתם לוקחים נסיעה ארוכה במונית שמישהו שלא עלה יצלם את הלוחית רישוי!!!

מפחיד.. טופזיו | 16.10.11

נס שיצאתן מזה בשלום..והזיכרונות..כמה עצוב. אך מזל מזל מזל שחזרתן בחיים. כל הכבוד על קור הרוח.

אני בהלם!! luli23 | 11.10.11

איזה פחד זה נשמע סרט! כל הכבוד לכן על הכוח ועל אורח רוח ששמרתן בלילה הזה אני לא יודעת אם הייתי שורדת דבר כזה אני בהחלט אדלג על ארקיפה תודה רבה על האזהרה!

שלום רב וחג שמח!
ראשית, תודה רבה על השיתוף.
שנית: עברתן חוויה קשה, ואני שמח ששחררו אתכן לבסוף.
כשהייתי בפרו, לפני כשנתיים וחצי, החלטתי להחרים את העיר ארקיפה, בעקבות האסון שקרה לבחורה הישראלית, שלקחה מונית ונחטפה, נאנסה ונרצחה באכזריות.
וויניקוט, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, יצר את המונח "סביבה מאפשרת" (בהקשר אחר וחיובי). אני שואל את מונחו כדי להסביר את הגישה שלי, ובכך לחזק את המלצתך - לא להיכנס לארקיפה.
כנראה שמשהו שם בעיר - אולי איזה שהוא הלך רוח בקרב התושבים, יוצר לגיטימציה לתקיפת תיירים/ות. זו תופעה שקקימת באיזורים נוספים של פרו, אמל"ט ובכלל- אך כאן התמונה קיצונית יותר.
יש בפרו מספיק מקומות מקסימים - ארקיפה תסתדר בלעדיכם...
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, עם כמה שיותר בשורות טובות :)
צביקה

וואו איזה סיפור! eitanas1 | 19.09.11

בנות, באמת העיקר שאתן באמת בריאות ושלמות ושום דבר לא קרה לכן, פשוט אי אפשר לדעת למה הם מסוגלים הנבלות!
אני מודה לכן על השיתוף, זה יעלה את הסיפור למודעות ויגרום להרבה אנשים להיות יותר זהירים..
חזרתי מטיול של שנה ביבשת המדהימה הזאת, וטיילתי לבד. הייתי גם בארקיפה פעמיים, וזה נכון שיש מקומות מסוכנים יותר ומסוכנים פחות, אבל בכל מקום צריך להיזהר ולהיות מיד ערניים. תכלס זה יכל לקרות בהמון מקומות שהייתי בהם, אז אני לא מצטרף לאזהרה ספציפית לגביי ארקיפה. למי שעתיד לטייל-פשוט תהיו תמיד ערניים ותסמכו רק על עצמכם!

אני קוראת את הכתבה עם צמרמורות מטורפות בידיעה שבעוד כחודש אני עושה את הטיול הגדול שלי לבד ולמרות זאת שאבתי המון כח מהכתבה.

רק בריאות...!!

וואו את מדהימה !! איזה תעצומות נפש מטורפות ! כל הכבוד לך.... אני טיילתי בפרו ב2009 והדרתי רגלי כמו מאש מהעיר המגעילה הזאת, ישראלית נרצחה באותה התקופה ממש באותו סיפור של "מונית לשדה" ושלל סיפורים נוספים על גניבות וכו , ולגבי האוטובוס - גם אני לקחתי טיסה כי באותו השבוע שרציתי לחזור ללימה התהפך אוטובוס שלם וחצי ממנו נהרגו. קיצור - את הקונדור ראיתי בגן החיות המקומי בבאניוס אקוודור ווואלה.. היה שווה להיות רחוקה מהסכנה. לסיכום - ישראלים יקרים.. תפסיקו להיות מטומטמים !!!!! לאן שלא צריך ללכת כי מסוכן, באמת מסוכן !!!!!!

מצער לקרוא את מה שקרה, זה כאילו הפחד הכי גדול עומד לך מול העיניים ואתה מנסה למצוא את הכוחות להתמודד, כל הכבוד לכן על האומץ ותודה לאל שזה הסתיים ככה , מקווה שככל שהזמן יעבור דברים יחזרו לקדמותם.

קראתי את הסיפור הזה וכל החששות שלי מהטיסה הקרבה צפים בי, אני לא מגיעה לפרו, הטיול שלי הוא בצ´ילה ארגנטינה ושבוע בערך בברזיל
רציתי לדעת האם הסיפורים הללו נפוצים שם , שמעתי פחות או יותר שהמקרים האלה די נדירים שם
אשמח לשמוע חוו"ד ..

זה הכי חשוב! הכל שטויות שיקחו תכסף והדרכון והתיקים וילכו לעזאזל ושהכסף ילך להם לתרופות!

2 נערות אמיצות מאד ומוזר איך הסיפור שלכם לא הגיע לכותרות אבל יישר כח ותמשיכו לטייל

אישה חזקה! אלמוגיתו | 08.09.11

אומנם לא נעים ומשאיר טעם מר,אבל כל הכבוד לך!

בצערך על הטראומה ....

כל הכבוד לך whataname | 08.09.11

כל הכבוד שהתמודדת עם הזכרון, ישבת וכתבת את הכל. אני בטוחה שזאת חוויה נוראית, וזה מדהים לראות איך לא איבדתן את העשתונות ופעלתן בדיוק כמו שצריך לפעול בזמן ואחרי אירוע שכזה.

אני הגעתי לארקיפה לבד, הייתי שם לבד ונסעתי משם לבד, וכל הזמן הסניורה של ההוסטל (קוראים להוסטל הביתי והמתוק הזה "הבית של יעל") דאגה לי ושמרה עלי מכל משמר. אז, לא הבנתי למה היא טורחת כל-כך בשבילי: היא לא נתנה לי לעלות על שום מונית בלי אישור שלה ואזהרה שלה כלפי הנהג, דאגה תמיד שיהיה לי ליווי של אחד העובדים מההוסטל ועוד כהנה וכהנה.
לאחרונה, חבר טוב שלי חזר מפרו עם סיפור דומה מאד מאד לשלכן. סיפורים בהחלט מזעזעים ומדרי שינה.
אני לא יודעת אם ההמלצה לא להגיע לארקיפה היא הדבר הנכון להתמודדות עם זה. אולי ההמלצה הנכונה תהיה להיות ערים לאזהרות, להעזר כמה שיותר בהמלצות של המקומיים לזהוי המוניות המורשות, להסתובב שם בחבורות גדולות ולנקוט בכל צעדי ההגנה שאנחנו מכירים.
שנשמר...

ימעך שימםםם 8dorhasson | 08.09.11

וזיכרם!!!