מסאז`יסטים, מציקנים, חבדניקים

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

24/7/08                                                                                                                                


     מסאז`יסטים, מציקנים, חבדניקים וסוחרי סמים         


לקוסקו שבפרו הגעתי אחרי שכבר היה לי תאריך חזרה לארץ, וישר הצטערתי על שהקדמתי את הטיסה.
 

קוסקו (Cusco) היא עיר מדהימה. יפהפיה. מתוירת מאד. עם פלאזה מרכזית שרק עושה חשק לשרוץ בה כל היום, עם מסעדות מעולות, רחובות מרוצפים ומוארים גם בשעות מאוחרות של הלילה, ואטרקציות. הו. כמה אטרקציות. מאצ`ו פיצ`ו, באנג`י, סופרמן (כמו באנג`י אבל הפוך), טרקים, אופניים, וגולת הכותרת - הראפטינג! אין אחד שמפספס כאן את הראפטינג.
וחבל שכך.
באחד ההוסטלים בהם שהיתי תלויה מודעת אבל לזכרה של מטיילת שנהרגה בתאונת ראפטינג לפני מספר שנים, ובזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ידוע מה עלה בגורלו של מטייל ישראלי שנפל ונסחף עם הזרם במהלך שיט ראפטינג, אליו יצא מקוסקו. וזה עצוב, כל כך עצוב, בעיקר לאור כל האסונות שקרו בחודשים האחרונים למטיילים בדרום אמריקה.
 
  
אז אני לא יודעת אם זה בגלל שאני בוגרת יותר (לפחות ביולוגית) מרוב התרמילאים, או שזה בגלל שאני לקראת סוף הטיול, ונמנעת מלקחת סיכונים מיותרים, אבל אני מוותרת על רוב האטרקציות. הספיק לי הראפטינג (המדהים!!!) שעשיתי בצ`ילה והצניחה החופשית (המטורפת!!!) שהתפתיתי לעשות בארגנטינה.
מישהו אמר בוגרת?
 
סימטת מציקים ומלכודת מניקור
אבל האטרקציה העיקרית פה היא סימטת המציקים. בלי אזכור שלה אף אחד לא יאמין לי
שהייתי בקוסקו.
למעשה מדובר על סימטה קטנה וחביבה במרכז העיר, אשר קיבלה את שמה בזכות המקומיים שמנסים לשדל כל עובר אורח למסאז`-מניקור-פדיקור, ואפילו ירוק או לבן (לי אף פעם לא הציעו. מסתבר שיש לי מין פרצוף כזה שמסגיר שאני חננה). בכלל, כל סביבת הפלאזה מלאה במציקנים שמתעלקים על כל עובר אורח ולא מרפים. אז בהתחלה עוד עונים להם NO GRACIAS. אחר כך מתעצבנים, אחר כך מתעלמים, וכשרואים ששום דבר לא עוזר, מתפתים לאיזה מסאז` או מניקור ב - 15 סול, שזה קצת פחות מ-13 שקלים.
 
הו. מלכודת המניקור!
מסתבר שאת הכסף מהמניקור הן לא עושות מלשייף לך את הציפורניים ולמרוח לך לק. הו לא! את הכסף עושות הנוכלות הקטנות אחרי כמה ימים, כשהלק כבר התקלף, ומכיוון שאת לא סוחבת אציטון בתיק העזרה הראשונה, את ניגשת לאחת המציקות ושואלת כמה יעלה לך להסיר את הלק.
מה זאת אומרת? אותו מחיר של המניקור.
אחרי שעברתי כמה חסרות בושה כאלה שדרשו ממני מחיר מופקע, התחלתי להתרגז, קניתי אציטון ב-1 סול, הורדתי את הזוועה הסגלגלה שפשתה לי על הציפורניים (גם למרוח לק הן לא יודעות), ואז עברתי לי בסימטה והבטתי בהן בבוז שמשמעו "פחחחחח".
זה לא מנע מהן להציע לי "מניקור-פדיקור-מסאז`" באותה התלהבות כמקודם.
 
מי אמר אינקה ולא קיבל?
מכיוון שקוסקו מתויירת בעיקר הודות למאצ`ו פיצ`ו, המקומיים כאן החליטו שזה יהיה טוב לעסקים אם הם ישווקו את הכל בסימן אינקה, אבל ה-כ-ל. יש להם אינקה קולה (משקה מוגז בצבע שתן), הוסטל אינקה, סוכנות נסיעות אינקה. אפילו בית מרקחת אינקה, והיד עוד נטויה.
ככה זה. עסק לא מצליח? הרבי מציע להוסיף "אינקה" לשם העסק כסגולה לאריכות ימים, והפלא ופלא, החנות מתמלאת בתיירים פותים שבטוחים שהנה כאן, במקום הזה, סגד איזה אידיאני לאל השמש והקריב קרבנות אדם (שלא לצרכי סחר באיברים). אלה היו ימים!!!
 
אז איפה הכי כדאי לקנות סמים?
המסעדות, בעיקר אלה של הישראלים, הן זולות במידה מגוחכת. ארוחה ענקית בת שלוש מנות תעלה 10-15 שקלים. אחרי ארוחה במסעדה כזו מקובל בדרך כלל לטפוח על הבטן ולהכריז במבט מיוסר שלא באים לכאן יותר, רק בשביל לדגום למחרת את ארוחת הבוקר בדיוק באותו המקום (יש מוזלי, פנקייק, סנדביץ`, קנקן מיץ סחוט וקפה ב - 11 סול. לא נדגום???).
אחת המסעדות האהובות על הישראלים היא זו של בית חב"ד. בערב שבועות אני מחליטה שלא תזיק לי קצת מסורת, עוטה כפפות (הפריט היחיד במלתחה שעוד נשאר לבן) והולכת לארוחה החגיגית אצל החבדניקי"ם. המוני ישראלים גודשים את השולחנות ואני נטמעת בהמון. אחרי המרק יש לרב כמה הודעות.
 
הוא מתחיל באזהרה לא לשכור אופנועים וטרקטורונים (יום קודם לכן ביקרתי בבית החולים המקומי בחור ישראלי שהתרסקה לו הרגל בתאונת אופנוע. הלכה קולומביה), והוא ממשיך בדברים הבאים (לא נגעתי. נשבעת!):
 
"תשמעו, חבר`ה, אני יודע שכמה מכם משתמשים בסמים (תגובות ממולמלות מהקהל: "למה רק כמה? כ-ו-ל-ם!!!"). אני רוצה שתזכרו שבית חב"ד לא ממליץ להשתמש, אבל אם אתה כבר קונים, תקנו ברחוב! אל תלכו עם הסוחר לשום מקום!".
 
הוא מספר לנו על שני ישראלים שנסעו ערב קודם במונית יחד עם סוחר הסמים, וכשהגיעו למחוז חפצם, הגיעה משטרה ועצרה אותם במקום. למזלם, הם שוחררו כבר בבוקר, אחרת אני כבר יכולה לתאר לעצמי את חגיגות הטוקבקיסטים ב - Ynet ("מגיע להם!!! שיירקבו בכלא!!!").
 
אחרי ששכך הצחוק ונרגעו הרוחות מדברי הרב, חשבתי לעצמי שכל הכבוד לו. במקום להתעלם ולכפור במציאות (הירקרקה, יש לומר) הוא מכיר בה בלית ברירה, ומנסה למזער ככל האפשר את הנזקים האפשריים.
שיחק אותה.
 
טיול אופניים
אז ראפטינג לא. אבל יש לי הזדמנות להתרסק על אופניים ואני לא אנצל אותה? פחחח!!!
בסוכנות הבטיחו הסעה, מדריך, אופניים עם אבזור מתאים, ארוחת צהרים ואיסוף מההוסטל. בפועל, נאלצתי לקום בבוקר, לכתת את רגליי עד הסוכנות, לקבל אופניים תמוהים, לדווש עם המדריך בכבישי קוסקו (אימה צרופה), לעלות על אוטובוס ציבורי (האופניים הועלו לאחר כבוד על הגג) ולנסוע מכווצת איברים עד שהגענו למחוז חפצנו. איתנו היו עוד שני מדריכים ושני בריטים. בחור ובחורה. מדריך על כל רוכב. יופי.
 
  
הדרך היתה יפהפיה, אבל רצופה ביותר מדי עליות לטעמי. כהרגלי ניסיתי להאשים את הגובה בקוצר הנשימה שבו לקיתי, אבל זוג הבריטים, שהגיעו לפני יומיים מלונדון, עקפו אותי בלי למצמץ, ואני התחלתי להפנים את האמת הכואבת - נהייתי פדלאה אמיתית!
טוב, מה הפלא? מאז ארגנטינה-צ`ילה לא יצאתי לטרק אחד. מה יש? לא מגיע לי לנוח אחרי שטחנתי כל טרק אפשרי בפטגוניה??? חוץ מזה, מהרגע שהגעתי לבוליביה-פרו הגעתי למסקנה שהשילוב של הגובה, חוסר החמצן והקור שבטרקים יקצר את ימיי, אז למה לסבול?
אולי כי אני עלולה להחזיר את נשמתי לבורא באמצע עליה שכל הגויים עוברים בסבבה? אה?!
 
אז דיוושתי, קיללתי והתנשפתי, ובסוף הגענו ל – Moray, אתר ארכיאולוגי מתקופת האינקה. נראה כמו אמפיתיאטרון, אבל מסתבר שהשתמשו בו דווקא למטרות חקלאיות, הודות ליכולת אגירת המים שלו. אחר כך המשכנו ל – Maras, שם ראינו בריכות מלח, המפרנסות את המשפחות שגרות כאן.
 
ואז התחילה הירידה.
עכשיו מתחילים לדבר!
ירדנו בשביל צר, בחלקו טכני, רצוף אבנים וסיבובים. אחח. איזה כיףףף!!! החיוך, שנמוג בעליות, חזר אלי עכשיו, והתחלתי לדהור למטה. באחת הירידות התלולות הבריטית דפקה התרסקות נאה. ניסיתי להסתיר את שביעות הרצון שלי. בכל זאת החצופה עקפה אותי בעליה, אז עכשיו מגיעה לי קצת נחת רוח. בסוף הגענו חזרה לעיר וממנה לקחנו אוטובוס שיחזיר אותנו לקוסקו.
יומיים לא ירד לי החיוך מהפנים.
 
וזה עוד לפני הסלסה...
כן! סלסה! סוף סוף, אחרי חודשים אינספור ביבשת הדרומית, מצאתי מועדון סלסה ראוי לשמו. המדריך הזמין אותי לרקוד, ואני שמחתי להראות לו מה אני יודעת.
טוב.
ההישג הכי גדול מבחינתי הוא שהצלחתי לשרוד ריקוד שלם על דופק מאתיים בלי להתמוטט כשק תפוחי אדמה. לכי תספרי לפרואני הזה שממש קשה לך לעשות סיבובים עם נעלי טרקים גמלוניות (איך שכחתי את נעלי העקב בארץ איך?). כשסוף סוף נגמר השיר והוא הניח לי לנפשי, קרסתי קצרת נשימה וניסיתי להיזכר איפה אני. מה זה הדבר הזה? מה קורה לי?! גם בתקופותיי הגרועות ביותר לא הייתי קרובה כל כך למוות קליני, ועוד אחרי ריקוד סלסה תמים.
ניסיתי לחפש לי תירוץ הולם, אבל כמה כבר אפשר להאשים את הגובה? הגובה תמיד אשם בהכל. אשם בזה שאין לי אוויר אחרי עליות, אשם בזה שיש לי תיאבון מטורף ואני חייבת לאכול כל שעתיים, אשם בזה שקר לי (מה שנכון!!!). די, די! בשניה שאני חוזרת לארץ אני מתחילה לעשות כושר. נשבעת. לא מוכנה לשאת את החרפה הזאת יותר.
  
  
לבד או ביחד?
בקוסקו הגיעה לשיאה ההתלבטות התמידית שליוותה אותי כמעט לאורך כל הטיול - לקחת חדר לבד ולהנות מפרטיות, או לחלוק חדר משותף ולהכיר אנשים חדשים?
כיאה לבחורה החלטית שיודעת מה היא רוצה, התניידתי לי בקוסקו בין חמישה הוסטלים שונים.
אז פה יש לי חדר פרטי ואני משלמת כלום כסף, אבל הבדידות וזרזיף המים במקלחת שולחים אותי לזרועות הוסטל אחר. שם אמנם יש רק ישראלים, וגם שולחן סנוקר, פנקייקים לארוחת הבוקר ושיח מריחואנה שגדל בחצר, אבל השערות בכיור וריח הגראס התמידי שולחים אותי לחדר פרטי בהוסטל שלישי, מבריק מנקיון, עם טלוויזיה בכבלים בחדר, אבל שוב אני לבד, ואפילו Friends לא מצליחים להוציא אותי מזה. אז אני עוברת להוסטל של אירופאים, עם שולחן סנוקר, מסך טלוויזיה ענקי, ואני בקומה העליונה במיטת קומותיים עם עוד חמישה ישראלים, אבל כמספר האנשים בחדר כך מספר הפעמים שאני מתעוררת בלילה. רבאק! יוצאים לבילוי. חוזרים מבילוי. מדליקים את האור. מדברים. אורזים. יוצאים לראפטינג מוקדם בבוקר ומעירים את כל החדר. והקש ששובר אותי הוא צלצול הטלפון הנייד של אחת הבנות באמצע הלילה. היא לא בחדר, ואני ממרומי הקומותיים שלי, אין מצב שאני יורדת למטה לכבות אותו. אז הוא מצלצל ומצלצל עד שמפסיק, ואחרי עשרים דקות מתחיל לצלצל שוב. השעה שתיים בלילה, בשם אלוהים!!! בבוקר אני קמה מרוסקת ועושה צ`ק אאוט. זהו! נשבר לי, ואני עוברת לחדר פרטי בהוסטל אחר, בלי סנוקר ובלי אנגלים, אבל עם שנת לילה רציפה, שמופרת רק על ידי הקימה התמידית שלי לשירותים. לפחות אני לא צריכה לקפוץ ממרומי מיטת הקומותיים.
 
  
ואז, כשהייתי קרובה לאיבוד שפיות, הגיע אולג היישר מבוליביה. לקחנו חדר משותף ותמו יסורי הלבד שלי. פתאום יש עם מי ללכת למסעדות, עם מי לטפס עד הפסל של ישו בראש ההר (ברגל. ברגל. אין יותר תירוצים), ועם מי לשבת במרפסת של איזו מסעדה יקרה מדי, שצופה על הפלאזה ועל התהלוכה השנתית שעוצרת את העיר מלכת. איזה כיף.
 
                                          
 
אחרי שבועיים וחצי מדהימים עזבתי את קוסקו, וגם זה רק כי חיכתה לי טיסה הביתה. לקחתי לי את אולג, לקחנו לנו אוטובוס CAMA מדוגם, ויחד נסענו לאיקה, בנסיעה מהגיהנום שעוד ידובר עליה בהמשך.
 
אח, קוסקו קוסקו. עכשיו הייתי חוזרת אליך. ע-כ-ש-י-ו!
דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.4/5 מספר מדרגים: 14

תגובות (7)

את השם של הראשון אני לא זוכרת. משהו קטן ברחוב של Paititi.
מאורת הסמים עם שיח המריחואנה בחצר היתה הוסטל יונארי.
אח"כ עברתי ל - Mirador. סבבה של מקום ליד סימטת המציקים.
ההוסטל של האירופאים היה Pirwa.
אחריו עברתי להוסטל חביב שאני לא זוכרת את שמו. משהו עם WASI.
ובסוף חזרתי ל - Mirador.

העיקר שאני סגורה על עצמי.

בתור אחד שגר פה שנים .התיירות הישראלית היא הכי דפוקה פה ושונאים אותנו כח אנחנו קמצנים .מלשנים .חרוווווווווותתתתתתתתת
כל מקום שיש ישראלים הוא נהרס כי מותר להרוס זה לא שלנו .
אז ישראלים שונאייייייייםםםםםםם אותנו בכל מקום .תישתנו

מרתק איסי1 | 16.08.08

וואלה כל הכבוד לך חזק ולא ראיתי שהוספת עוד בלוגים זיכרון וטיול שלא ישכח פשששששש לעולםםםם

אחח קוסקו קוסקו.. פאבלו | 12.08.08

נירא עם אני מצליח לזהות לפחות 3 מההוסטלים שהית בהם..
אז הראשון אין לי מושג יש יותר מידי כאלה
השני זה או קשקשתא או קילומבו
השלישי זה פליקס(ליד חלום כחול)
הרביעיזה הפוינט או הלוקי נכון?
והחמישי גם ממש קשה לזיהוי..
פגעתי במשהו לפחות??בקיצור אין על קוסקו היתי שם חודש וחצי והיה הכי כיף בכל הטיול..

קודם כל!!
והאמת שאני עובד ולומד (מוכר לך?!)
כבר חודשיים
וזאת חופשה קצרה ל 3 שבועות
הלוואי שזה היה שוב טיול ארוך.
אני מקווה בעזרת השם שאני אתקע שם
ואני לא אחזור לארץ
אממממן!

בולבולון!!! oritne | 31.07.08

היית חייב לעשות לי בושות פה? אה? אני לא מאמינה שאתה חוזר לארגנטינה, חתיכת מושחת! אתה לא חושב שהגיע הזמן להתחיל לעבוד?! להקים בית בישראל?! במקום זה אתה מטייל לך בנכר כמו פוחז נטול דאגות ושוכח מכולם.

אולי תיקח אותי איתך?

בולבולונית! itai84 | 30.07.08

מי לא היה חוזר לקוסקו אה???
אני יודע שעכשיו את לא תאהבי יותר
אבל שבוע הבא אני נותן קפיצה
לברילוצ´ה
להביא לך גלידה מ TOURISTA?
תהני בארץ :]