לימה והואראז

27/11/09

כתב וצילם: ג'ונתן רויזין
שלום. קוראים לי ג'ונתן ואני עשיתי את הטיול-אחרי-צבא שלי, לפני הצבא. אחרי שנה של דחיית שירות, נשארו לי חודשיים וחצי לטייל וחמש ספרות בבנק, אז החלטתי לטייל. לאיפה? דרום אמריקה.

                                                                                            
                            לימה והואראז     
   

לימה, פרו. 07.10.08-09.10.08
טוב, אחרי שבועיים מצויינים בבואנוס איירס, ואחרי שלא מצאתי מישהו שמתכוון לנסוע לפרו, טסתי לבד ללימה, בירת פרו. טיסה לא רעה. שוב קרה לי שהבטיחו לי יציאת חירום ושוב דפקו אותי. אבל כמו תמיד, אחרי הסברים לדיילת שאני לא יכול להכנס בשום מושב אחר, ישבתי בכל זאת ביציאת חירום (מי שלא מכיר אותי, הגובה שלי הוא 2.00). ישבתי ליד פרואני צעיר שנראה לי מהאנשים הפשוטים, מאד מעניין. דיברתי איתו איזה שעתיים וחצי. סיפר לי הרבה על פרו מנקודת מבט אזרחית, ועל השלטון, הכלכלה, וכל מיני כאלה, והוא מאוד התעניין בישראל ובאירופה, כי זאת הייתה היציאה הראשונה שלו מפרו. הוא גם השמיע לי מוזיקה פרואנית מהאם פי שלו, והשמעתי לו מוזיקה ישראלית. הוא מאוד התלהב, ובסוף החלפנו מסנג`ר והבטחתי לו אני אשלח לו את השיר רוני של גידי גוב.
אספו אותי מהשדה תעופה, עם שלט JONATHAN ROISIN, לא רע, שירות איסוף בהוסטל שעולה 30 שקל ללילה. ההוסטל ממש חמוד, מאובזר טוב. (הערת אחר כך: להוסטל קוראים שבלול. אני אפרט עליו בסוף החלק על לימה).  התחברתי פה לכמה אנשים, למרות שאנשים פה הם קצת סחלה. לא נורא. הרבה פה עשו יום כיפור כהלכתו אז כפו עליי אווירת יום כיפור מבאסת. מהבאסה הלכתי פה לאכול בSANDWITCH MIGUEL עם עוד כמה כופרים. הזמנתי סנדוויץ` של המבורגר, צ`וריסו, חמון (פסטרמת חזיר), גבינה נמסה, ביצת עין, צ`יפסים קטנים שנראים ויש להם טעם של תפוצ`יפס, סלט ורטבים, וכל זה במחיר של 9 שקל בערך. קצת יקר יחסית לפרו, אבל היה שווה את זה. אכלתי שם גם היום, הזמנתי את אותו דבר.
יש פה בהוסטל איזה עובד פרואני של ההוסטל. קוראים לו וולטר. אחד המלכים. מדבר ספרדית ואנגלית ויודע לחרטט ים בעברית. מלמדים אותו פה שירים בעברית וכאלה, בקרוב ביוטיוב. כלי עולם.
היום בלילה אני נוסע לווארז. בירת הטראקים של פרו. צריך להיות שם ממש יפה. אחרי הטראקים אני אכתוב שוב.
אין תמונות, כי לא עשיתי פה כמעט כלום.

טיפים ללימה:
על ההוסטל.
הייתי בהוסטל שבלול. בכל מקרה, תלכו להוסטל בשכונת miraflores כי זאת השכונה היחידה שעוד יחסית סביר להסתובב שם, כל השאר מסוכן לדעתי. ההוסטל לא רע, גם זול וגם יחסית נחמד (עם פלייסטיישן, ערבי פוקר ועוד כל מיני דברים) אבל נראה לי שמה שהכי חשוב זה על איזה אנשים אתם נופלים. הייתי בו פעמיים, איך שהגעתי ללימה, ואחרי שחזרתי ללימה מהווארז. בפעם הראשונה נפלתי  והאווירה הייתה לא משהו בכלל, אבל בפעם השניה היה יותר טוב, אז זה תלוי במזל. אין הרבה הוסטלים אחרים של ישראלים שם, יש כל מיני הוסטלים של אירופאים שהרבה ישראלים אחרים הולכים אליהם. אני מניח שבהוסטלים ההם אין סמים, אבל אווירה אירופאית זה לא תמיד חיובי, לפעמים זה טיפה מת. בכל מקרה, אני ממליץ ללכת לשבלול ולראות איך אתם מרגישים שם. אם לא טוב, יש אלטרנטיבות קרובות מאוד.

                           
                                                      וולטר המלך.. שווה ללכת להוסטל שבלול בלימה רק בשבילו

לגבי האוכל, צריך קצת להזהר שם. אני אכלתי ב-sandwich miguel שנמצא איפה שכל המסעדות נמצאות ומאוד נהנתי. יש שם הרבה דברים אחרים. רוב הישראלים אכלו שם ברשתות המוכרות (פיצה האט, מקדונלדס).. אני לא אוהב ללכת בפרו למקדונלדס, זה נראה לי טיפשי, אבל לפעמים זה טוב. חוץ מזה, הרבה הלכו לאיזשהי מסעדה לבנונית אם אני לא טועה כדי לאכול שווארמה. נראה לי הזוי ללכת בקצה השני של הגלובוס למסעדה שמציעה אוכל דומה למה שיש בארץ, רק פחות טוב. אם אני בפרו, אני רוצה להרגיש בפרו, לפחות כל עוד זה לא עושה לי קלקול קיבה. לשיקולכם.

על הקניות, אני הייתי בשוק polvos azules והוא היה טוב מאוד, יש בו הכל. לא הייתי בשוק הגנבים (שוק שהכל שם גנוב וזול) כי שמעתי על כמה אנשים שקנו דברים בזול, אבל כייסו אותם עד שהם יצאו מהשוק, ככה שבסוף הם שילמו על זה יקר.

הווארז, פרו. 10.10.08-14.10.08

שלום כולם =]

בעעע כתבתי המון אתמול ושמרתי את זה בקובץ טקסט, אבל בגלל העברית וכאלה היום פתחתי והכל היה סימני שאלה :( אז אני כותב הכל שוב. באסה.
עכשיו אני פה בהווארז. זה איזור בצפון פרו, אחד היפים בעולם. סוף סוף הגעתי לעיר דרום אמריקאית כמו שדמיינתי. הרבה ילידים, הרבה פשטות. רואים כאן ברחוב חיות שבדרך כלל לא רואים סתם ברחוב. ליד ההוסטל שלי מסתובבים חזירי בר, תרנגולות, אלפקות וכמויות מטורפות מטורפות של כלבים משוטטים. פי חמש מכמות החתולים שמסתובבים בארץ. כל העיר הזאת עליות וירידות, ובגובה הזה, שאני אפרט עוד שניה, זה ממש קשה. הכל מסביב הרים מושלגים, כמויות של נהרות שהם כבר לא נותנים להם שמות (צרות של עשירים). כל העיר בוץ, כל העיר לכלוך - אבל מדהים פה. זה ממש לא משנה כשמסביב יש כזה נוף והאנשים כל כך נחמדים. כולם צריכים לעבור פה לפחות פעם בחיים. מדהים.

                           

גבוה פה. גבוה מאוד. העיר עצמה נמצאת בגובה של 3,200 מטר מעל פני הים. אתמול בטראק שעשיתי טיפסנו לגובה של 4,600 מטר. סתם בשביל הפרופורציות, החלק הכי גבוה של החרמון בחלק הישראלי הוא 2,200 מטר. לגובה הזה צריך להתרגל. חסר אוויר, אז הלב והשרירים עובדים כמו מטורפים. הלב עובד במנוחה בקצב של 120 פעימות בשניה, תוך כדי הליכה זה קופץ ל130, ובטיפוס הרים הוא עולה ל140-150. זה מאמץ מאוד גדול. חוץ מזה שהמזג אוויר פה משונה. קר פה מאוד, ברור, אבל כשיש שמש היא שורפת את החיים. גם בגלל שגבוה וגם בגלל שיש רוח קרה, אז יוצא שנשרפים פה מהר מאוד. הולכים עם פליז אבל נשרפים בכל מה שחשוף. יובל לא היה שורד פה שעה. אגב, הבדיחות גובה פה הולכות מצויין. "בטח לך אפילו יותר קשה עם הגובה" "מה אתה מתלונן? אתה רגיל להיות בגובה" וכל מיני פניני הומור אחרים.

                           

האנשים פה נחמדים בטירוף. אם חשבתי שהאנשים בבואנוס איירס חמודים, אז זה רק יחסית לארץ. פה האנשים כל כך נחמדים שכבר לא נעים לך לא לקנות אצלם. הכל פה זול, אבל לא מתמקחים. רוצה רוצה. לא רוצה לא רוצה. הכל עם חיוך. אם יקר לך מידי מפנים אותך לחנות אחרת, יותר זולה. יסגרו את החנות לכמה דקות כדי לכוון אותך לאן שאתה צריך להגיע. מדהים. גם מרגישים שהגישה הזאת משפיעה על כל התיירים פה, אז בכלל זה כיף.

                           

לגבי האנשים שאני איתם. כשהגעתי לפה בבוקר של לפני שלושה ימים הכרתי זוג חברים ישראלים (חבר וחברה) חמודים מאוד והתחברתי אליהם. דן ואביטל. לא אידאלי להיות עם זוג אבל להתחלה זה היה נראה בסדר ובדיעבד

יצא לי מצוין. אווירה מאוד טובה, וגם בדרך כלל לא היינו רק שלושתנו אז אחלה. גם באופן כללי אני מרגיש שהמטיילים הישראלים פה שונים לגמרי מהאנשים בלימה. שם היו הרבה ערסים שחיפשו רק מסיבות וסמים, ופה זה אנשים שמחפשים בעיקר לטייל. הרבה יותר דומה לי, הרבה יותר מתאים לי.

ביום הראשון - התרגלות וקניות. סוף סוף יש כובעים של דרום אמריקה, וגם אם אני לא אשים בארץ, רק בשביל התמונות בפייסבוק זה שווה את ה6 שקל שזה עלה לי. היה גם מאוד כיף להסתובב בעיר עצמה. תכננו יום אחרי זה ללכת ל"טראק חימום" של יום אחד - הלגונה 69. לגבי השם של הלגונה, אין מאחורי השם איזשהו סיפור משעשע על משהו שקרה שם אלא זה סתם מספור מקרי של הקרן קיימת לפרו או משו. דן הרגיש לא כל כך טוב עם הגובה והאמת גם לי היה יום לא משהו אז יצא שהטיול ללגונה נדחה ביום. הלכנו לישון באיזה 9, וזה היה טוב מאוד.

היום השני, 11.10. קמנו בבוקר, מבואסים שהיה יום יפה כי חשבנו על זה שהיינו יכולים להיות בלגונה באותו יום. חיפשנו מה לעשות. מסתבר שיש מיליון דברים לעשות. טיולי אופניים, טיפוס צוקים, טיפוס צוקי קרח, כל מיני הריסות. הכל. אחרי מחשבה קצרה, הלכנו דן, אביטל ואני לטיפוס צוק. הולכים לצוק של 25 מטר, מעל נחל, ליד מפל. קודם כל יורדים את זה בסנפלינג כזה, להתרגל קצת. ירדתי פעמיים, דן פעם אחת, ואביטל קצת פחדה אז לא ירדה. למטה התחלנו להתכונן לעלייה. שם פגשנו כבר המון ישראלים מההוסטל שלנו ומהוסטלים אחרים. בטח בשיא העונה מפוצץ, אבל אנחנו היינו יכולים לעשות כמה פעמים שרצינו. אני התחלתי לטפס ראשון. נעלי טיפוס לא היה להם, כי המידה הכי גדולה בהווארז זה 43, אז טיפסתי עם הנעלי טראקים שלי. לקחתי את השק טלק ויאללה. האמת, הפתעתי את עצמו מאוד. בדרך כלל אני מסורבל מאוד בדברים האלה, אבל בטח הגובה שלי עזר לי. טיפסתי מהר, אפילו המדריך פרגן. נחתי קצת, ואז טיפסתי עוד פעם בשביל הוידאו

                           
                                                                                     לגונה 69

היום השלישי, 12.10. לגונה. מצאנו עוד ישראלי והלכנו ללגונה. שעתיים וחצי נסיעה במונית (מצחיק המחיר ששילמנו בשביל המונית הצמודה. שעתיים וחצי נסיעה הלוך, המתנה של 8 שעות ושעתיים וחצי נסיעה חזור, 40 שקל לבן אדם. מדהים.) רק הנסיעה הייתה שווה. בדרך רואים לגונות, כפרים מבודדים, נוף של הרים מושלגים. בדרך עוברים ליד הוואסקרן,


                            טיפוס קרח

ההר הרביעי בגובהו בעולם, 6,700 מטר. הנוף נראה פשוט כמו גלויה.
מגיעים להתחלת הדרך. כולם אומרים שזה טראק חימום טוב. חימום? בתחת שלי! חשבתי אני מת. לטפס 700 מטר בגובה כזה זה ממש לא קל. יחסית היה לנו מזג אוויר מדהים, כמו היום שהיה לפני, אז אין יותר מידי מה להתלונן על זה. אבל ממש ממש קשה לנשום. היינו צריכים לנוח לא מעט. הכי מרגיז היה לראות אירופאים שמדלגים בקלילות למעלה כמו איילות. היו רגעים שקצת נשברתי אבל בסוף הגענו. האמת? מהמם. אין דברים כאלה. בדרך יש מפלים, נהרות, וברקע - הרים מושלגים, והמון. שווה כל רגע. הגענו לשם ואז בכלל אין מה לדבר. מים כחולים כמו בסרטים, ועם השלג והכל - שווה כל התנשפות.

היום אני לא עושה הרבה, קצת מתאושש. תכננתי ללכת לטראק של 4 ימים אבל נראה לי שאני מוותר (הערת אחרי הטיול: התכוונתי לסנטה קרוז. אני אפרט על זה בסוף החלק על הווארז). קצת קצר בזמן, והנופים דומים לדרך ללגונה אז הגיוני שאני אסע כבר היום או מחר עם אנשים שמדרימים.
מאוד מתגעגע לכולכם, ואני מאוד אשמח לקבל מיילים על מה שעובר עליכם. עושה לי מאוד טוב להתחבר לארץ למרות שאני פה במקום שיותר טוב מגן עדן (כי גן עדן אפילו יותר גבוה, בטח שם יש אפילו פחות חמצן.)

היי כולם! לקח לי קצת זמן לכתוב, גם כי הייתי במקומות שבהם האינטרנט לא משהו בכלל, וגם בגלל שלא היה הרבה מה לספר. אז עכשיו אני אשלים את החסר.
פעם אחרונה שכתבתי זה היה לפני קצת יותר משבוע, כשהייתי אחרי הלגונה 69. יום לאחר מכן היה כבר היום האחרון שלי בהווארז, וגם אותו ניצלנו עד הסוף. אחרי הטיפוס בצוק סלע שעשינו כמה ימים קודם לכן, החלטנו ללכת לטיפוס קרח. כן כן, זה עם הדוקרנים ברגליים ופטישים בידיים. בתמונות זה היה נראה לנו מדהים, אז הלכנו על זה.
אני אעשה הפסקה קטנה כדי להסביר מושג מיוחד שנקרא "זמן פרו". פה בפרו תמיד כשאומרים שמשהו לוקח זמן מסויים, תמיד צריך להוסיף לזמן הזה כמה עשרות אחוזים. שעה וחצי נסיעה? זה שעתיים ורבע. הכביסה תהיה מוכנה עד 8? 9 וחצי. ולא צריך לציין שגם כל המחשבים פה עובדים באותו זמן פרו מיוחד.
בקיצור, בנסיעה של שעה וחצי זמן פרו (שעתיים ומשהו בתאכלס) הגענו להתחלת המסלול כדי להגיע לקיר טיפוס. בסוכנות אמרו לנו שזה חצי שעה הליכה, אבל שוב, זמן פרו בלבד. שעה וחצי צועדים על משהו שקשה לקרוא לו מסלול, שמורכב מסלעים ענקיות. כל זה כשאנחנו סוחבים את הנעלי טיפוס הכבדות האלה שבמידה 47 הם כבדות אפילו יותר (הסוכנות היו צריכים להפוך חצי ווארז כדי למצוא נעליים במידה שיותר גדולה מ45...). הגענו. רואים קיר טיפוס קטן וקיר טיפוס גדול. מתחילים מהקטן. אחרי הסבר קטן, אני מתחיל לטפס. תוקע רגל, תוקע רגל, תוקע פתיש, תוקע פתיש. מרים את עצמי. שוב. רגל, רגל, פתיש, פתיש. ככה עד למעלה. האמת לא רע. די קל. הלאה, ממשיכים לקיר הגדול.קודם כל, הקיר הזה ממש לא יפה כמו בתמונות. נכון, יש קרח, אבל על הקרח יש שכבה לא מבוטלת של בוץ. ככה שכל פעם שתקעתי את הפטיש בבוץ קיבלתי שפריץ של בוץ לפנים. וגם בגלל זה הדוקרנים לא נתקעים משהו בקרח. בקטנה, אתגר. אחרי שראינו מישהי שמנסה ולא מצליחה ומישהו שדווקא כן, התחלתי לטפס שוב. רגל רגל. פטיש פטיש. הקיר הזה פאקינג גבוה. לא היה קל, אבל הצלחתי. עוד חוויה. הדרך חזרה הייתה פחות טובה מההלוך, אבל בסוף הגענו.

                           
                                                                                     נוף בדרך לקיר

בלב כואב, נפרדנו מהווארז. לקחנו נסיעת לילה מאיזה חברה חדשה שבגלל שהיא חדשה מציעה מחירים מיוחדים אבל אוטובוסים "כמו קרוס דל סור" (הערת אחרי טיול: גם על זה אני אפרט בסוף). יאללה לקחנו. שיריינתי את המושב פנורמה - שורה ראשונה בקומה השניה של האוטובוס. אין לי מושג אם הנהג נהג טוב או לא כי ישנתי כמו בלוק כל הדרך. משום מה הגענו שעה וחצי לפני השעה שהיינו אמורים להגיע. מילא.

טיפים, הווארז:
באופן כללי. הרבה אנשים מתלבטים אם ללכת להווארז או לא. כשאני הייתי שם מלא אמרו לי שזה לא העונה, וסיפרו לי שהחזירו אותם מטראקים באמצע וכאלה. החלטתי ללכת בכל זאת, ועשיתי ממש בשכל. יכול להיות שסתם היה לי הרבה מזל עם המזג אוויר, אבל אני נהנתי שם בטירוף, המקום הכי יפה שהייתי בו בטיול. אל תוותרו.

לגבי ההוסטל. בהווארז אין כמעט הוסטלים, יש הרבה קאסות (קאסה ביחיד). מה זה אומר? זה אומר שזה פשוט בית של אנשים שגרים שם, והחליטו להשכיר חלק מהחדרים בבית לאנשים. ממש רואים את הילדים הולכים בבוקר לבית ספר וכאלה. באמת נחמד, ממש מחמם. גם בדרך כלל האנשים שמארחים נחמדים לאללה, אז בכלל טוב. כשאני הגעתי לשם, שמעתי על שתי קאסות מומלצות לישראלים: קרולינה וקאסה חיימס. על שתיהן קראתי המון המון המלצות. הלכתי קודם כל לקאסה חיימס, דיברתי עם הסניורה חיימס וראיתי שהיא חמודה בטירוף, פשוט מדהימה. הבעייה הייתה שכמעט כל ההוסטל היה ריק כי כולם הלכו ללגונה 69 באותו יום. קצת פחדתי מהלבד, וגם דן ואביטל היו בקרולינה אז החלטתי לעבור לקרולינה. הרבה המלצות על המארחים, אבל עכשיו אני יכול להגיד שהייתי צריך להשאר בקאסה חיימס. שמעתי הרבה סיפורים על זה שהאנשים בקרולינה נחמדים, ושיוצאים עם מטיילים לטראקים וכל מיני כאלה אבל כנראה שהם התמסחרו מאז. האמת היא שבקושי הייתי שם כי הייתי הרבה בטראקים, אבל כשהייתי שם הרגשתי מאוד לא נעים. הם לא אנשים כל כך נחמדים כמו שכולם סיפרו. עושים פרצופים על דברים, מתקטננים. אני ממליץ מאוד על קאסה חיימס, למרות שלא הייתי שם. לפי מה שאנשים מספרים, מאוד טוב שם. גם המיקום שלו יותר טוב יחסית לקרולינה שנמצא באיזה חור. יש גם עוד הוסטל, שיש בו גם הרבה אירופאים, לא זוכר איך קוראים לו, שגם עליו שמעתי הרבה המלצות. לא נראה שיש בהווארז הוסטלים מאוד לא טובים, אבל בכל זאת שווה לעשות בדיקה קטנה.

לגבי הטראקים. כל ההווארז מלא בשלטים שישראלים ששמים בתור אזהרות מחנויות שמציעות טראקים. "אל תלכו ל-X! הם לא החזירו לנו את הכסף למרות שהטיול התבטל!" או "הציוד של Y מאוד לא טוב. הם העמיסו יותר מידי ציוד על החמורים ואחד מהם מת מתשישות" ועוד כל מיני דברים בסגנון. אפשר לראות את החלק המצחיק בעניין, אבל רצוי להמנע מזה. אני כבר לא זוכר דרך איזה חברות יצאתי לדברים, אבל היה לי יחסית בסדר. שווה לדבר עם כמה שיותר ישראלים עלהמקומות מהם אפשר לצאת לטראקים כדי לצמצם את הסיכוי לפאשלות. זה בעיקר נכון לטראקים סנטה קרוז וה-וואי ווש, שהם ארוכים, אז אם נופלים על חברה לא טובה זה יכול להרוס את הכל. תבררו למי אתם משלמים. בטראקים גדולים, תבקשו לראות תעודות מדריך מוסמך מעודכנות. על תהססו ללכת על סוכנות יקרה יותר ובטוחה יותר. בכל מקרה המחירים יחסית זולים, זה לא שווה את זה. שמעתי על המון המון ישראלים שנדפקו שם.

אגב, אני לא עשיתי לא את הסנטה קרוז ולא את הוואי ווש פשוט מחוסר זמן, אבל הרבה אומרים שהם מצויינים. מצד שני, הרבה אמרו לי שהוואי ווש, למרות שהוא 9 ימים, הוא לא הרבה יותר מרשים מהיום טיפוס ללגונה, שזה מה שאני עשיתי. אחרים אמרו לי שזה עולם אחר. אני לא יודע. מה שאני גם יודע זה שאחרי הצבא אני חוזר לשם, ועושה את הוואי ווש כמו שצריך. אם מישהו רוצה להצטרף אליי, דברו איתי בדצמבר 2013.

אוטובוסים. מה שאני רושם כאן נכון לכל פרו ולא רק לנסיעות ללימה. החברה הכי מפורסמת, וגם הכי בטוחה נקראת "cruz del sur", ואני חושב שהיא באמת הכי טובה. אבל, בגלל שהיא הכי מפורסמת, היא גם הכי יקרה, לא תמיד בצדק. אני נסעתי גם בחברות אחרות, והיה לי טוב. לא בגלל קמצנות, אלא פשוט בגלל שלפעמים הקרוז דל סור מלאות. תחליטו מה שטוב לכם, אבל מה שבטוח זה אל תלכו על חברות זולות מידי, כי זה באמת מסוכן. אם נסעתם בחברה אחרת שהיא לא קרוז דל סור, ונשארתם בחיים כדי לספר על זה. אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה בפייסבוק.

                           
                                                                                     המזרקות בלימה

לימה, פרו. 15.10.08-17.10.08
תכננתי להיות לילה בלימה, מה שהפך לשתי לילות. בכללי, בטיול הזה כל פעם שאני מתכנן להיות כמות מסויימת של זמן איפשהו, זה מתארך לי ביום יומיים. לא נורא. בלימה לא היה משהו מיוחד. קצת קראתי באינטרנט על איקה ועל קוסקו, שהן הערים שנסעתי אליהם אחרי לימה. דיברתי עם אנשים, קצת פלייסטיישן. הלכתי למרכז מזרקות כזה שיש בלימה שאמרו שהוא מאוד יפה. באמת לא רע. המון מזרקות בכל מיני צורות. מזרקת "מנהרה" כזאת שהולכים בתוכה. יש שם גם כיכר גדולה כזאת עם כל מיני מזרקות שמשפריצות בסדר מסוייים, אז המשחק זה לרוץ שמה במבוך בלי להירטב. נחמד מאוד. לילה אחרי זה, סוף סוף, מסיבה בפרו. יש בלימה מסיבות טובות ופחות טובות, נפלתי על אחת טובה כנראה. יום אחרי זה - אוטובוס לאיקה.

אימייל: [email protected]
מסנג'ר: [email protected]
פייסבוק: jonathan roizin
ליומן המסע של ג'ונתן

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.6/5 מספר מדרגים: 8

תגובות (1)

כל הכבוד shado | 23.01.10

אני בגלל מז"א פיספסתי את הואראז מזלי שהתחתנתי עם דרום אמריקאית מדהימה החזרה מובטחת :-)
אחלה כתבה ממש כל הכבוד!