הגל המטפס – טיפוסי הרים ביבשת

                                      כתב וצילם:יהונתן שפנדורף 
                              "הגל המטפס" – טיפוסי הרים ביבשת                         

תופעת מוצ´ילרים נפוצה בדרום אמריקה היא הספורט האתגרי. מוצ´ילרים המגיעים לדרום אמריקה תמיד נוגעים ברפטינג, סנפינג, לפעמים טיפוס צוקים וטיפוס הרים אלפינים.
יותר ויותר אנשים ה"מטרקים" בדרום אמריקה אוהבים לגעת בטיפוס ההרים האלפינים, כי אכן מדובר בחוויה יחודית.
ארבעת הפסגות שלנו בדרום אמריקה וקורס טיפוס קרח בנו את ההאהבה שלנו, איתי רובל, אורעד רוקח ואנוכי, יהונתן שפנדורף, לטיפוס הרים אלפינים.


1. הואיואנרחו – 5688 מ´ (Vallunaraju) – הפסגה הראשונה

הר זה היה ההר הראשון שלנו. הפעם הראשונה, תמיד קשה אין מה לעשות, למרות הטיפוס היחסית "פשוט". ההר אינו דורש ניסיון טכני בכלל ורובו מורכב מהליכה לפסגה. זו הייתה חוויה מאתגרת במיוחד. הטיפוס עם המשקל למחנה היה לא פשוט, והטיפוס עצמו היה כמעט בלתי אפשרי. כשהגענו כולנו לפסגה, היה קונצנזוס מסויים שזוהי חוויה חד פעמית, אך משירדנו חזרה – לא היה צריך לומר, כי זו לא הפעם האחרונה שנטפס.

                  
                                                              הואיואנרחו

2. האאוסאנגאטה 6382 מ´(Auzangate) – הפסגה הכושלת

במהלך הטיול, התפצלנו. אני המשכתי לבדי לקוסקו ואורעד ואיתי לאריקיפה. תוך זמן קצר מבירור על פרטים על טרקים ואטרקציות באיזור, יצא לי לראות אופציה לטיפוס. נאמר לי שמדובר על ההר הגבוה באזור, האאוסאנגאטה, או הידוע יותר בשמו, אזאנגטה. לקח לנו מעל לשבוע לקבל את ההחלטה לצאת להרפתקאה, אך לבסוף יצאנו. הטרק הוא בהחלט מהטרקים היפים ואטרקטיבים ביבשבת. ההר הוא הר מדהים, אך לצערנו, מפאת תנאי שלג, לא הצלחנו לכבוש את הפסגה. יומן מסע מפרך נכתב באתר ע"י אורעד רוקח.


3. האנקואהומה 6427 מ´ (Ancohuma) – הפסגה הגבוהה ביותר (עד כה)

כידוע לכולכם, ישראלים, בעלי אגו גבוה לא יוותרו כל כך בקלות. לא הלכנו לסיים את חווית הטיפוס שלנו בדרום אמריקה בכישלון והיה ברור לכל אחד מאיתנו שהפסגה מעל 6000 מ´ הולכת להעשות על ידינו. לה-פאז, הבירה הלא רשמית של בוליביה, היא פנינה לכל מטרק. בקורדיירה ריאל (CORDILLERA REAL) או בשפה העברית "הרכס המלכותי" ישנם הרי הטיפוס מהטובים ביבשת. מחלוקות על גובה הטיפוס שצריך להעשות ובדיקה במספר סוכניות בעיר, הביאה אותנו לסוכנות ויינה פוטוסי רפוחיו. שהציעה לנו להכיר את הר האנקוהומה, ההר השני בגובהו ברכס אחרי האילמני 6438 מ´ (ILLMANI). לא היה לאף אחד ספק שהפסגה הולכת להכבש על ידינו, ולכן לפני ראש השנה, החלטנו לצאת למסע ולהביא את הכבוד למוצ´לירים הישראלים, משמע, שלושתינו.
היומיים הראשונים הם ימיי טרק הנקרא לגונה גלסיאר באיזור העיירה סורטה, העיירה בה מתחיל הרכס. היומיים הם עלייה מהעיירה בגובה של כ- 2800 מ´ עד לגובה של 5038 מ´, הגובה של הלגונה. לצערנו הרב, מזג האוויר לא היה לטובתינו, מה שקצת החשיד אותנו לגבי סיכויינו להגיע להר.
מלגונה גלסיאר עלינו אל ה- CAMPO ALTO, המחנה הגבוה בגובה של 5650 מ´. השינה היא בשקי שינה על קרחון... מה לעזאזל חשבנו לעצמנו???
בעקבות סופות השלגים שתקפנו אותנו במהלך הטרק, המדריך אמר שהוא הולך לבדוק את השטח אם ניתן לטפס הלילה או לא. מכשחזר אמר שאין בעיה ואנחנו שמחנו שהטיפוס ייתבצע.
למרות כל הפחדים משעה 1800 בערב איתי אורעד ואני נכנסו למצב טוק והשינה עברה בשלום ללא שום תקלות. בשעה 2400, שעת השין, החל האקשן. כולנו לא אוהבים את ההשכמות האלה, אך אין ברירה וישנה פסגה לכבוש. שעה של התארגנויות, עליה על הציוד הקבוע הכולל: אוברל עמיד במים, ג´קט עמיד במים, ריתמה, מגפיים וקרמפונים (דוקרני שלג), קצת תה חם ומתוק לאנרגיות ויצאנו לדרך.
ארבעת השעות הראשונות של הטיפוס היו לא קשות במיוחד, לא כפי שחשבנו שיהיו. עליה בזווית שלא אגיד שהיא מתונה, אך בהחלט נסבלת. ה-3 שעות אחרי זה היו מאתגרות. עם קירות בעלות זוויות בעיתיות יותר. באחת מעצירותינו לשאוף אוויר ולהסדיר את הנשימה, איתי השתמש בגרזן הקרח שלו ותפח קלות על אחוריי בהשמעת קולות מוזרים כמו "פחחח פחחח", המדמה את קולו של חמר הגוער בסוסיו או חמוריו שימשיכו ללכת. איתי היקר אינו יודע כמו קרוב המוות היה ממנו, אולי אפילו חייו עברו בעיניו כסרט נע, כמה הגרזן החד שלי היה קרוב מאוד לראשו, אך המטרה, השאיפה, לא גרמו לי להסית את מחשבותיי וריכוזי. התמקדנו בדבר אחד והוא להגיע לפסגה. השעה האחרונה הייתה בלתי נסבלת בשבילי. הגובה, השרירים, האוויר שאינו בא ועם זאת חייבים להמשיך. ריכזתי את שארית כוחותיי והמוח אף לא לרגע החליט שהוא נשבר המשכנו בהליכה, בקצב קבוע ככל שאפשר, ולבסוף היא הגיעה! הפסגה, 6427 מ´. לא האמנו... התחבקנו והתרגשנו, מצויידים בדגל ישראל ובצ´ופר פסגה (לא מפנק במיוחד, אבל ניחא) הנפנו את הדגל הצטלמנו והסתכלנו על הנוף המדהים שפעם ראשונה עד כה אפשר תצפית שאין כמוה לאחר סופות שלגים שהתנהלו לכל אורך הטרק ולכל אורך הטיפוס. 

                  
                                                              האנקואהומה

הירידה למחנה הייתה בהחלט לא חוויה לא נעימה עבורי בעקבות מצבי, היה נראה שזה לא הולך להגמר. הטיפוס עצמו ארך 7 שעות, והירידה כ3 וחצי שעות, שפשוט הרגשתי אותן כאין סופיות. למזלי הרב, הן היו סופיות והגענו חזרה ללגונה גלסיאר, שבה הרשגתי כבר יותר טוב, העברנו שם את הלילה. לטענת המדריכים האוכל שהם הטמינו נגנב אז לארוחת הבוקר למחרת, הסתפקנו בלחמניות עם קטשופ ותה. המשכנו מהלגונה חזרה לסורטה, שם העברנו עוד לילה בהוסטל נחמד וחזרנו ללה-פאז עייפים אך מרוצים, לחגוג את ראש השנה.

 
4. הויינה פוטוסי 6088 מ´ (Huyana Potosi) – הפסגה המטופסת ביותר


מסיבה שבאמת לא ברורה, אחרי הטיפוס על האנקוהומה ולאחר הטרק חוצה הרכס ריאל שעשינו (טרק הנעשה מסורטה מהר האיליאמפו עד הויינה פוטוסי באורך של 12 ימים) החלטתי שאני גם רוצה לטפס על הויינה פוטוסי. איתי ואורעד הסכימו איתי, לאחר שכל אחד סטר לי, אך החליטו שהם מוותרים על התענוג.
מבירור נוסף בסוכנויות חזרתי חזרה לסוכנות "ויינה פוטוסי רפוחיו". המנהל, ד"ר הוגו בריוס, שהתחברנו איתו הציע לי פתאום את הרעיון של "קורס טיפוס קרח" מיוחד הנעשה פעם בשנה, בשיתוף עם המועדון האנדיני הבוליביאני שבו מגיעים מדריכים, הפעם מספרד ומעבירים במשך שישה ימים קורס על הבסיס של טיפוס הרים ולבסוף טיפוס על ההר ויינה פוטוסי. הדבר בהחלט משך אותי אך איתי ואורעד גערו בי "אסור לשלוח אותך לבד! כל פעם שאתה הולך לבד לאן שהוא, אסון נוסף נופל עלינו, קודם האאוסאנגטה ועכשיו זה". למרות הרצון העז, אורעד החליט לוותר על הקורס ולשמור את הזמן לחוויה נוספת שהוא תכנן שהיא טרק ארוך בג´ונגלים של לפחות שבועיים, שאגב עשה. אני ואיתי נענו להצעה.. הקורס היה מצויין ובהחלט למדנו המון, על הקשרים הבסיסיים, האבטחות, שימוש נכון בקרמפונים ובגרזן, חילוץ והצלה בשלג, אפילו שיעור משעשע למדי של הוגו, מנהל הסוכנות והפורחיו בו התאכלסנו, על רפואות חירום בהרים. לאחר מכן, יצאנו אני ואיתי יחד עם, אפשר לומר, משלחת, לטפס על ההר "המטופס ביותר" ביבשת. אני לא חושב שהיה טיפוס קר יותר מאשר הויינה פוטוסי. הרוח היתה חזקה ורמת השלג היתה גבוהה, אך למרות זאת, סביר להניח שבעקבות הקורס, הטיפוס היה לא מאתגר ולא קשה במיוחד. הטיפוס לפסגה נעשה ללא שום בעיות, והקטעים הכיביכול "טכניים" לא נראו לנו טכניים בכלל. גם הקיר האחרון, המדובר ביותר בטיפוס, איתי פונה אלי ושואל אותי: "תגיד לי, איפה הקיר המדובר הזה במסלול הנורמלי???". הגענו לפסגה, הרעות היתה גרועה, וערפל אפוף הקיף אותנו כך שלא יכלנו לראות כלום. כמובן, בנוהל, תמונות עם דגל ישראל למרות שהפסגה הזאת טופסה על ידי, מי יודע כמה ישראלים, צ´ופר פסגה, וירידה חזרה למחנה שנעשתה בתוך פחות משעה וחצי. חזרנו למחנה, שלף-שטודנה קל, ארוחת צהריים וחזרה ללה-פאז, הבסיס שלנו בחודשיים האחרוניים.

                    
                                                                                      הויינה פוטוסי

בוליביה ופרו מלאות באתגרים שונים אחד מהשני. הרבה מטיילים מוצאים לעצמם את האהבה שלהם, חלק ברפטינג, חלק בטיפוס צוקים שגם ממנו מטפסי ההרים מאוד נהנים וההפך. חשוב מאוד, לא לחפף עם בדיקת הציוד שאותו אתם לוקחים, זה מה שמגן עליכם בסוף, לבדוק כל רוכסן וכל בגד.
רשימה חלקית של הרי טיפוס לפניכם:


פרו:

1. "סרו פיסקו" – טיפוס הנחשב ל"פשוט" גם הוא, פסגה המתנשאת מעל 5700 מ´ ושוכנת בקורדיירה בלנקה בווארז, בירת הטרקים של פרו. ווארז היא מקום מפותח מאוד לטיפוס והיתרון שגם זול למדי. סוכנויות רבות וטובות מציעות את הטיפוס.
2. "הויונארחו" – כפי שתואר, גם זו מהפסגות הפשוטות, וכל הסוכנויות בעיר מציעות גם אותה.
3. "האלפאמיו" – טיפוס יקר וטכני באזור ווארז, לבעלי ניסיון בלבד! מומלץ מאוד לעשות את הטרק מסביב להר, לא פחות טוב מהוואי-וואש.

קיימים עוד שלל של הרים באזור ופרטים ניתן להשיג בכל הסוכנויות בעיר ווארז. קוסקו הוא מקום שלא מותאם כ"כ לטיפוס ולא נמצאים הרבה מדריכים. חשוב מאוד להבין שהטיפוסים מתבצעים בלילה ואם המדריכים "מחפפים" לדרבן אותם שם, במידה והחלטתם לטפס.


בוליביה:

1. "האילמני" – ההר הגבוה ברכס הריאל, ושני בגובהו במדינה. הטיפוס הוא קצת יותר טכני מטיפוס על הויינה פוטוסי ואם נהנתם ממנו, מומלץ מאוד לנסות לטפס עליו. לטעמי, ההר היפה באזור.
2. "הסחמה" – ההר הגבוה במדינה, בגובה של מעל 6500 מ´. הסחמה (SAJMA) הוא הר געש, וישנן בעיות רבות של מזג אוויר בפארק. למרות שהטיפוס הוא כביכול "פשוט" ומדובר רק בהליכה, הרוחות החזקות, יכולות למנוע מהסיכוי להגיע לפסגה יחד עם האקלים הבעייתי. במידה והחלטתם לטפס על ההר, לטעמי התקופה הטובה היא יולי עד אמצע אוגוסט, אך מומלץ להתייעץ עם סוכנויות המתמחות בטיפוס בלה פאז. הרבה אנשים ינסו למכור לכם את זה, ללא שום קשר אז מומלץ ללכת לסוכנות רצינית בטיפוס. במידה ואתם לא מטפסים, אפשר לעשות טרק בפארק, המוכר כאחד הטרקים הפשוטים והיפים כאחד.
3. "איליאמפו" – ההר הזה הוא ההר מעל 6000 הטכני ביותר באזור. קיר של 90 מעלות באורך של כ70 מ´, אז מומלץ מאוד להגיע עם ניסיון טכני בטיפוס. אם לא, גם שם קיים טרק מסביב להר, טרק קשה ומאתגר אך מדהים ביופיו.
4. "קונדורירי" – הפסגה שיש הטוענים, הנראת כמו ראש של קונדור, למרות שאני לא מצאתי את הדמיון. היא לא מהפסגות הגבוהות ברכס, אך בעלת מסלולים רבים מאתגרים. חלק משלבים טיפוס צוקים יחד עם הרים. שווה לבדוק פרטים למעוניינים, ואם הטיפוס הוא טיפוס טכני.

לפרטים, תגובות שאלות:

[email protected]

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.8/5 מספר מדרגים: 14

תגובות (2)

כתבה יפה sh | 18.12.07

לא טיפסתי כשהייתי שם אבל עשיתי טרקים, יפה ממש!

וואו! mike8 | 18.12.07

שפנדורף אתה גדול!
צילומים מדהימים ואני משער שזה לא מתקרב אפילו לחוויה עצמה...
תמשיך להנות ולצלם!