איקה וקוסקו

14/12/09

כתב וצילם: ג'ונתן רויזין
שלום. קוראים לי ג'ונתן ואני עשיתי את הטיול-אחרי-צבא שלי, לפני הצבא. אחרי שנה של דחיית שירות, נשארו לי חודשיים וחצי לטייל וחמש ספרות בבנק, אז החלטתי לטייל. לאיפה? דרום אמריקה.

                                                                                            
                               איקה וקוסקו     
   

איקה, פרו. 17.10.08-19.10.08
איקה. עיר באמצע המדבר. מסביב - המון המון דיונות ענקיות. היא מספיק גבוהה כדי לא לסבול מהתופעה המגעילה שיש בלימה של עננים כל הזמן, אבל לא גבוהה מידי ככה שעדיין חם שם מאוד. בכל המלונות שם יש בריכות, ואנשים אוהבים להישאר שם בשביל השמש והבריכות. גם הרבה סמים יש שם. יש שם גם סמים קשים מיוחדים, שאנשים נוסעים לעיר הזאת במיוחד בשבילהם. אני ממש מרגיש שאנשים שנוסעים לפה בשביל סמים עושים טיול מקביל לשלי, אבל לא דומה בכלל. אז מה יש לעשות פה? SANDBOARD. אחד הדברים הכיפים. נוסעים עם איזה רכב חול שנקרא BUGGY, שאין לי מושג איך יש לו כל כך הרבה כוח כדי לסחוב את הדיונות האלה. עולים עם הבאגי הזה לדיונות, שרק הנסיעה בבאגי היא חוויה בפני עצמה. מפחיד מפחיד אבל כיף כיף. מגיעים לאיזה דיונת חימום. שם צריך לתרגל קצת. אפשר לעשות בשכיבה על הבטן או בעמידה. בשכיבה נתקעו לי הברכיים בחול אז בקושי התקדמתי וחוץ מזה גם ככה אני אוהב לעשות דברים כמו שצריך, אז עשיתי בעמידה. ניסיונות ראשונים לא משהו, אבל לאט לאט תופסים את זה. הבעיה שלא יודעים איך לעצור. תופסים מהירות ואז בסוף מתרסקים לתוך החול. נראה רע בדרך כלל, אבל זה חול מאוד עמוק, ככה שלא קורה כלום. אחרי שש דיונות קטנות מגיעים לדיונה הרצינית. ענקיתתתת. לדעתי זה כבר נחשב הר. גובה של איזה 200 מטר. האנשים נראים כל כך קטנים מלמעלה שזה לא יאמן. כיף לא נורמלי. בסוף היום חזרנו להוסטל. יום אחרי זה, אחרי ארוחת בוקר "בריטית" (2 ביצים, בייקון, נקניקייה, שעועית מוזרה אבל טעימה וטוסטים), חן, שהיא אחת מהבנות שהיו איתי בהוסטל, הציעה לי ללכת לעשות שוב סנד בורד בדיונות שיש ליד ההוסטל. שמעתי על אנשים שעשו את זה, אז זרמתי. ארבע פעמים עליתי וירדתי, והיה לי אפילו יותר כיף מיום לפני. טירוף. זאת לא הפעם האחרונה שאני אעשה סנד בורד, את זה אני מבטיח לכולכם. באיקה גם הכרתי אחד שנראה לי אחלה, ובינתיים אני מסתובב איתו. לדעתי אנחנו אותו ראש וממש אחלה לנו. (הערת אחרי טיול: בסוף טיילתי איתו עד סוף הטיול, והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שחזרנו לארץ. מקווה שכל אחד מכם שיסע לדרום אמריקה ימצא מישהו לטייל איתו כמו שאני מצאתי אותו.

                             דרום אמריקה, איקה סנדבורד באיקה
                                                                סנדבורד באיקה.
טיפים לאיקה:

לגבי הסנדבורד. אני נהנתי מאוד, אבל חודשיים אחרי שחזרתי לארץ שמעתי על ישראלי שנהרג שם, והבנתי עד כמה מה שעשיתי היה מסוכן. אני לא יודע מה להמליץ לכם, כי גם אנשים שנסעו באיילון נהרגו מזה, אבל עדיין נוסעים שם. מצד שני, בסנדבורד יותר קשה לשלוט. זה כן מסוכן, אז תחשבו פעמיים אם אתם עושים את זה, למרות שזה כיף.

לגבי ההוסטלים באיקה, אין יותר מידי אפשרויות. יש "קאסה דה ארנה 1" ויש "קאסה דה ארנה 2". כולם קוראים להם "אחד" ו"שתיים". שתיים הוא היותר מפורסם בקרב הישראלים כי העישון בו חינם, והאחד הרבה יותר יפה ונחמד וגם יש בו הרבה תיירים ממקומות אחרים. אני הלכתי לשתיים לצערי, כי לא כל כך ידעתי למה אני הולך, וחוץ מזה נגררתי אחרי אנשים שבאו איתי מלימה. אבל כמובן, תלכו לאחד, אלא אם כן סמים זה דווקא כן מה שאתם מחפשים. ותנסו לעוף משם מהר, אין מה לעשות שם יותר מיומיים.

                             דרום אמריקה, איקה
                                                                     הוקצ´ינה איקה.
קוסקו, פרו. 20.10.08-02.11.08
באותו לילה נסענו לקוסקו. נסיעה של 16 שעות זמן פרו, כמעט 18 שעות בפועל. הגענו לקוסקו אתמול בבוקר, הלכנו להוסטל שביררתי עליו מראש, והוא באמת טוב בינתיים. (הערת אחרי טיול: הוסטל מעולה, פאיטיטי 2. מומלץ). קוסקו עיר מדהימה, עם אינסוף אטרקציות. אני עדיין לא אכתוב לכם על האטרקציות, עליהן אני אכתוב רק אחרי =]


זהו. טוב לי. טוב לי מאוד. אני הולך להתקלח עכשיו ולצאת למסיבה, לראות על מה כולם מדברים פה בקשר למסיבות בקוסקו.
מת על כולכם מאוד, ומאוד מתגעגע. אני אשמח לשמוע מכם. הרבה נשיקות,ג`ון, קוסקו, פרו.

היי כולם. אחרי שבוע בקוסקו, כבר יש המון המון מה לכתוב.
טוב, אז אחרי נסיעה של 18 שעות מאיקה, בדרך ההכי מפחידה בפרו (האמת לא נורא), הגענו לקוסקו (הערת אחרי טיול: זה היה רק בשביל להרגיע את אמא שלי. זה כן נורא. דרך מפחידה. תקחו חברה טובה מאיקה לקוסקו). יש פה המון הוסטלים, מתוכם יש המון הוסטלים של ישראלים, אז אחרי הרבה בירורים מראש, החלטנו ללכת להוסטל "פאיטיטי 2". אחרי שבוע פה אני יכול להגיד בפה מלא שזה פשוט אחלה הוסטל. יש הרבה אנשים שישנים לילה באיזשהו הוסטל, ואז מחליטים לעבור. אנחנו הגענו מההתחלה להוסטל סבבה ואני שמח על זה.
אז קוסקו. קוסקו קוסקו. קטנה וכל כך גדולה. פשוטה וכל כך מגוונת. פרואנית וכל כך ישראלית. פשוט מקום מדהים. קודם כל, העיר עצמה יפהפייה. פשוט יפה להסתובב פה. כל העיר עליות וירידות, ככה שיש מקומות שרואים איזורים גדולים מהעיר, נוף יפה. פלאזה דה ארמס מרשימה, עם שתי קתדרלות גדולות ויפות. אם מתרחקים קצת מהמרכז מגלים מקומות מאוד אותנטיים.  מאוד יפה.
מי שחושב שהאטרקציה היחידה בקוסקו זה המאצ`ו פיצ`ו, אז הוא טועה בענק. יש פה כל כך הרבה מה לעשות שאני ממש יכול להבין איך אנשים נתקעים פה חודש וחודשיים ויותר. אזנגטה (טראק של 3-5 ימים על סוסים בג`ונגל), ראפטינג של 3 ימים בנהר הכי מתוייר בעולם (אפורימק), באנג`י השני בגובהו בעולם, סופרמן, סנאפלינג מפלים, כמובן המאצ`ו פיצ`ו (עם כמה וכמה דרכים להגיע אליו), פיינטבול ועוד ועוד ועוד. ומה עושים בימים שבהם לא יוצאים לאחת האטרקציות האלה? פשוט נמצאים בהוסטלים, זה מספיק טוב. תמיד יש סרטים או סדרות בדי וי די, משחקים בפלייסטיישן, או סתם מסתובבים עם ישראלים. שזה לא חסר. כל אחד מוצא פה את המקום שלו. בין אם לעשות אטרקציות כל יום, בין אם לעבור ממוזיאון למוזיאון, ובין אם סתם להשאר בהוסטל ולהתמסטל. תמיד מוצאים מה לעשות, ותמיד מוצאים ישראלים שירצו לעשות את זה איתכם.

                            
                                                             פלאזה דה ארמאס, קוסקו פרו.

זה עוד קטע. הישראליאדה. זה באמת תופעה לא נורמלית, לא ראיתי דבר כזה באף עיר בעולם. זה לא רק הכמות של הישראלים, שהיא מדהימה בפני עצמה, אלא זה גם ההשפעה הענקית שלהם על כל דבר פה. תפריטים בעברית. שלטים בעברית. פרואנים שיודעים עברית יותר טוב מהרבה ישראלים שאני מכיר. לפעמים יש תפריטים בעברית ובספרדית, אבל בלי אנגלית. אני אוכל פה יותר זיווה ושניצלים ממה שאני אוכל בארץ. אנשים ברחוב פונים אליי בעברית "אלן אחי. סחי בלטה", "בוא אחי אתה רוצה לאכול?" "סמים קלים? סמים קשים?". מצחיק. האמת אני אישית לא אוהב את הישראליאדה, ואת הקטע שהפרואנים משחקים אותה ישראלים. כשאני בא לפרו, אני רוצה להיות בפרו. לא בישראל. בעיקר בגלל שאני יודע את השפה. אז דווקא בעברית? שיהיה. בכל מקרה, זאת תופעה מעניינת.
האמת בלי קשר לעברית הכמות אנשים שמציעים לי ברחוב לקנות מהם סמים היא יותר ממה שחשבתי שיהיה לי כל החיים. כל פעם שאני הולך למרכז, לפחות שניים שלושה. הבנתי שאחוז מסויים מהם הם שוטרים בתחפושת. צרות של סטלנים.
גם הבנתי שהישראלים פה, כמו בכל מקום, לא פראיירים. דיברתי עם הולנדית אחת ששאלה אותי כמה אני משלם ללילה. אמרתי לה FIFTEEN SOLES. היא אומרת לי "האא FIFTY SOLES...  מחיר טוב". אני אומר לה "לא לא.. לא 50 סול. 15 סול". היא משלמת 85 סול ללילה. וההוסטל לא שונה בהרבה. ישראלים יודעים להסתדר. זה בטוח.

טוב. אז מה עשיתי פה? קודם כל, החלטתי שאני עושה גם את הבאנג`י וגם את הסופרמן. מה זה הסופרמן? באנג`י, אבל הפוך. אני קשור לרצפה, וקשור עם חבל באנג`י למעלית, שעולה עולה עולה עולה עולה.. נראה כמו נצח. ואז המדריך סופר מ-3 אחורה, ומשחרר אותי מהרצפה. תוך 2  שניות וחצי בערך אני בגובה של 100 מטר. זה מדהים. לא ידעתי למה לצפות, אבל זה היה פשוט מדהים. העלייה מהירה בטירוף, פשוט ראיתי את כל צבעים נמרחים. והרצפה מתרחקת כל כך מהר. ואז יש את השבריר שניה של המעבר מעלייה לירידה. שבריר שניה של ריחוף. משכר. אני יכול להבין איך מתמכרים לזה. על הבאנג`י כבר שילמנו, אבל העדפנו לא לעשות את זה באותו יום. אמרנו נמשוך את זה טיפה. זה היה נראה לנו טוב. וזה באמת היה טוב.

                  סרט הסופרמן:
                 

יום אחרי זה - מאצ`ו פיצ`ו. יש המון דרכים להגיע לפלא עולם החדש הזה. יש כל מיני טראקים של כמה ימים דרך הג`ונגל, אבל החלטנו לוותר על הטראק. כששמעתי עליו, הייתי בטוח שהמאצ`ו פיצ`ו קרוב בטירוף לקוסקו. שעה נסיעה. גג שעתיים. מסתבר שלא. צריך לנסוע 6-8 שעות עד להידרו אלקרטיק. את הדרך הזאת אפשר לעשות באוטובוס (לא מומלץ), ב-van עם עוד תיירים או להשכיר רכב. משם יותר אי אפשר ברכבים אז ממשיכים ברכבת של 40 דקות (אפשר גם ללכת על הפסים. די יפה שם), ואז מגיעים ל"אגואס קליאנטס". הגענו? עוד לא. משם צריך לעלות 2000 מדרגות עד שמגיעים למאצ`ו פיצ`ו. אפשר גם אוטובוס.
טוב. על ההשכרת רכב ויתרנו. דרך מפחידה מידי. מי צריך את זה. קנינו בקומבו גם את הנסיעה ב-van, גם את הכניסה למאצ`ו פיצ`ו, גם 3 ארוחות, ועל הרכבת ויתרנו. אמרנו שנלך על הפסים. טוב, אז אחרי נסיעה של 7 שעות עם הולנדים, גרמנים, צרפתים ועוד אירופאים, הגענו לסנטה תרזה, שנמצאת ליד הידרו אלקטריק. שם, ארוחה ראשונה. זוועת עולם. באמת. גועל נפש. לא נורא. שם התחיל לרדת גשם רציני. בהתחלה הגשם לא הרתיע אותי ואת אלירן, אבל זה כבר היה נראה שזה לא שווה את זה. שילמנו את ה8 דולר ועלינו לרכבת. כמובן, בשניה ששילמנו, הגשם הפסיק. כל הדרך לא ירד גשם וקצת התבאסנו שלא הלכנו את זה ברגל. רק קיווינו שיהיה מזג אוויר טוב במאצ`ו פיצ`ו. שתהיה ראות טובה. זה הכי חשוב. הגענו לאגואס קליאנטס.

                             דרום אמריקה, פרו, מאצ’ו פיצ’ו
                                                                מאצ'ו פיצ'ו, פרו.

אז מה יש באגואס קליאנטס? כלום. עיירה מגעילה, ואחת היקרות בדרום אמריקה. סתם כי הם יודעים שיש להם מאצ`ו פיצ`ו מעל הראש. לא שווה שקל. אכלנו שם ארוחה שהייתה כלולה בחבילה, והיא שברה את השיא השלילי שקבעה הארוחה בהידרו אלקטריק. פשוט גועל נפש. שוב, לא נורא.
הסבר קטן לגבי מה שהולך עם המאצ`ו פיצ`ו. יש סוג של תחרות להגיע מוקדם למאצ`ו פיצ`ו. למה? כי רק ה200 הראשונים מורשים לעלות ל"וואינה פיצ`ו". זה הר ליד המאצ`ו פיצ`ו. מי שראה כמה תמונות מהמאצ`ו פיצ`ו, אז זה ההר שמזדקר שם מאחורה. זה יפה מאוד, אז צריך באמת להגיע מוקדם במיוחד. המאצ`ו פיצ`ו נפתח ב6 בבוקר. האוטובוס הראשון יוצא ב5 וחצי, אבל אם רוצים לעלות עליו צריך להיות בתור הרבה זמן קודם. אני ואלירן החלטנו להיות טיפה אתגריים ולעלות את זה ברגל. בדרך כלל יוצאים ב4. אנחנו קמנו בשעה 3 ויצאנו בשעה 3 וחצי. אומרים שהעלייה לוקחת שעה וחצי בערך, אנחנו תקתקנו את זה בשעה ועשר דקות. הגענו מזיעים שאין דברים כאלה. רטובים לגמרי. פשוט עלייה מתישה. כל כך הרבה מדרגות לא ראיתי בחיים. וזה עוד מדרגות מציקות, לא אחידות בכלל. פשוט מעצבן. אבל מה הכי חשוב? הגענו ראשונים למאצ`ו פיצ`ו. ראשונים! גאווה גדולה. חבל שלא הבאנו דגל ישראל לשם.

                             דרום אמריקה, פרו, מאצ’ו פיצ’ו
                                                             הנוף מוואינה פיצ`ו, פרו.

השעה 6, פותחים שערים. כולם הולכים בטיל לוואינה פיצ`ו. הגענו, וגילינו שהוא נפתח ב7. מה ההיגיון? אין היגיון. ברוכים הבאים לפרו. שיהיה. ב7 עלינו לוואינה פיצ`ו. שוב, מיליארד מדרגות, והרבה עצבים. אבל האמת? שווה את זה. פשוט מדהים. אפילו אם עוזבים לרגע בצד את המאצ`ו פיצ`ו, האיזור עצמו יפהפה. הכל ירוק, ג`ונגל כזה. גם התקוות שלנו שיהיה מזג אוויר טוב עלו יפה. מזג אוויר מדהים. מושלם. שמיים כחולים אבל עדיין יש עננים. מידי פעם חולף ענן מעל המאצ`ו פיצ`ו. במיוחד בשביל תמונה, כאילו לפי הזמנה. מבחינת מזג אוויר מסתדר לי טוב מאוד עד עכשיו. רק שימשיך ככה. רק שימשיך ככה.
טוב, אחרי אלף תמונות מהוואינה פיצ`ו, וכמה לגימות של "אינקה קולה", התחלנו לרדת. יותר קל, ברור. הגענו למאצ`ו פיצ`ו. אחרי שסימנו וי על הוואינה פיצ`ו, יכולנו להינות מהמאצ`ו פיצ`ו.

                            

אז מה זה המאצ`ו פיצ`ו? זאת עיר שהייתה שייכת לאימפריית האינקה. זאת האימפריה

ששלטה בחלקים גדולים מדרום אמריקה, בעיקר פרו, לפני שהספרדים הגיעו לדרום אמריקה והרגו את כולם. מה מיוחד במאצ`ו פיצ`ו? אותה הם פשוט לא מצאו. בגלל זה היא נשמרה בצורה יפה. אף אחד לא ידע על קיומה של העיר הזאת, עד שנת 1911, אז גילו אותה מחדש. אחרי שיחזורים מסויימים, מקבלים את מה שיש היום. אז מה בעצם היה המאצ`ו פיצ`ו? אף אחד לא יודע. האינקה, עם כל הטכנולוגיה שלהם, לא העלו שום דבר על הכתב. כל מה שיודעים על האינקה זה מה שהספרדים רשמו כאשר ראו אותם לראשונה, שכמובן זה לא מאוד אמין ולא מאוד אובייקטיבי. הרבה השערות. מצאו שם גופות של נשים, אז שיערו שאולי הם היו בתולות שהוקרבו. בגלל זה וגם בגלל הגובה הרב שבו בנו את המאצ`ו פיצ`ו, ככל הנראה זה היה מקום פולחן כלשהו.
עוד משהו שמרתק לגבי המאצ`ו פיצ`ו, זה שתרבות האינקה הייתה שונה מאוד מכל תרבות אחרת בעולם, פשוט כי הם היו מנותקים לגמרי. סתם דוגמא, ככל הנראה הם לא גילו את הגלגל. הסלעים שנמצאים במאצ`ו פיצ`ו כנראה נדחפו על ידי מאות אנשים. מאוד מעניין.
היה פשוט תענוג להסתובב בין הבתים שם. ממש אפשר לדמיין את האיזור שם שוקק חיים אינקאים. מרגש אפילו. באמת בצדק זהו פלא עולם. טוב, בסוף ירדנו ברגל, ואז רכבת, ואז ואן של 7 שעות וזהו. יום אחרי זה נחנו. וגם ביום שאחריו.

אתמול עשיתי את הבאנג`י סוף סוף. 122 מטר. זה גבוה. היה מאוד טוב שהפרדנו בין הסופרמן לבאנג`י, כי אז ההמתנה הוסיפה הרבה לחוויה. כיף לא נורמלי. אני לא אפרט הרבה, גם כי יש בוידאו ממש הכל. אני רק אגיד שלעמוד על המרפסת של המעלית ולהסתכל למטה, לחכות לספירה, ופשוט לקפוץ - אין הרבה חוויות כאלה. מדהים מדהים מדהים.

                  וידאו של הבאנג`י:
                

טוב. מחר אני יוצא לראפטינג של 3 ימים. צריך להיות לא נורמלי. זה מה שכל מי שעשה את זה אומר. אני צריך כבר לקום עוד 6 שעות ומשהו, אז בינתיים אני שולח לכם המון אהבה. אני אכתוב שוב אחרי הראפטינג, או בסוף השהות שלי בקוסקו, שזה בעוד שבוע.  המון נשיקות, מתגעגע המון, אתם לא מבינים בכלל עד כמה, ג`ון

                            
                                                                               קוסקו, פרו.
שלום כולם.
שוב, נמחק לי המון ממה שכתבתי, אז אני צריך להתחיל לכתוב את זה מחדש. מאוד מעצבן.
פעם אחרונה שכתבתי, הייתי לפני הראפטינג. האמת, לפני שהגעתי לקוסקו לא מאוד התלהבתי מהראפטינג. זה היה משהו שאמרתי שאני יכול לוותר עליו. אבל אחרי ששמעתי שכל מי שעשה את זה אמר שאסור לי לוותר, הבנתי שכנראה באמת אסור לי. הרבה המליצו על חברה "מאיוק" המפורסמת, אז החלטנו ללכת עליה. בהתחלה היה נראה כאילו יהיו חסרים לנו אנשים לקבוצה, אבל בסוף דווקא היינו קבוצה די גדולה. יצאנו סולטן, אני, חבר של סולטן מהצבא - עידן, חברה של עידן - הילה, קבוצה של עוד חמישה ישראלים, שבעה צרפתים, ועוד שישה ישראלים. אחרי נסיעה קלילה של חמש שעות ליד צוקים מחרידים מרוב פחד, שכללו היתקעות של רכב הציוד בתוך בור, כאשר נאלצנו לחלץ אותו במשיכות חבלים (בעוד שהצרפתים עמדו בצד והסתכלו), הגענו לנקודת ההתחלה בנהר האפורימק. אחרי ניפוח הסירות, הכנת כל הציוד, חלוקת החליפות והמצופי הצלה, קסדות ושאר הציוד, ישבנו לתדרוך. שעה של הרבה הסברים של מה קורה אם ומה עושים במקרה ו.. וכל מיני כאלה. את התדרוך העביר אחד הקייאקיסטים, ראול. אחרי התדרוך, חלוקה לסירות. סולטן ואני היינו בסירה עם עידן והילה, ועם עוד שני צרפתים - לואיק ומאנו. טוב. מה שהיה ממש מצויין זה שתפסנו את המדריך הראשי, חאבייר שהמליצו לנו עליו עוד מקוסקו. ובצדק. תותח על.

אוקיי. יורדים למים. אחרי שהמדריכים עשו טקסים פולחניים שכוללים נישוק המים ופיזור עלי קוקה על המים,  אפשר להתחיל. דבר ראשון - טירונות. לחתור קדימה. לחתור אחורה. החלק הימני חותר קדימה והשמאלי אחורה. הפוך. לקפוץ לימין. לקפוץ לשמאל. להתיישב בפנים. כל מה שצריך. ראו שלחאבייר יש המון ניסיון בקטע, היה נראה לי רציני. מרגיע.

אז איך זה עובד? רוב הנהר הוא יחסית רגוע. אם אין רוח גבית, צריך לחתור כדי להתקדם. החלק המעניין זה בחלקים היותר אינטסיביים, מה שנקרא "ראפיד". ראפיד זה איזור שבו הנהר זורם יותר מהר, שבו יש מפלים קטנים וסלעים וכל מיני דברים כאלה שאתם יכולים לדמיין. הראפידים האלה מדורגים מ-1 והלאה, לפי דרגת הסיכון והאינטסיביות שלהם. ראפידים בדרגות 1-2 הם היותר רגועים יחסית, 3-4 הם יותר תוססים, ראפידים דרגה 5 הם כבר כיף לא נורמאלי, וראפידים בדרגות גבוהות יותר פשוט לא עושים כי הם מסוכנים מידי. פשוט יורדים מהסירה והולכים לצד הנהר.  בנהר הירדן הצנוע שלנו יש ראפידים בדרגות 1-2, ולפעמים בחלקים מסויימים בשנה יש ראפידים דרגה 3, אבל זה בדרך כלל לא קורה.

סדר היום שלנו נראה ככה. ביום הראשון שהגענו היינו בערך שעתיים בנהר עד שהגענו למחנה. שם המדריכים מכינים אוכל. ולא סתם אוכל. אוכל טוב. מה זה טוב.. מצוין! בקוסקו לא אכלתי כל כך טוב. והרבה. פשוט תענוג. בלילה הלכנו לישון יחסית מוקדם, כי תאכלס מה כבר יש לעשות שם בחושך מאוחר. ישנים, קמים בבוקר ב6 בבוקר. ארחת בוקר מצויינת, כמה משחקים נחמדים עם המשוטים וכאלה - ויאללה. למים. כל היום במים, בצהריים הפסקה לעוד ארוחה טובה, ואז ממשיכים לחתור עד הערב. ככה שוב ושוב..

                             רפטינג באפורימק, פרו.
                                                                 רפטינג באפורימק, פרו.

אני אהבתי את זה מאוד. פשוט כיף לא נורמאלי. הראפידים פשוט אדירים. חותרים, חותרים. חותרים חזק. לא מפסיקים לחתור. מקבלים גל לפנים, זה לא משנה. יש רגעים שבהם הסירה קצת מוטית ככה שחותרים אשכרה באוויר. לא מפסיקים לחתור. כל הזמן מקשיבים להוראות של חאבייר. לחתור קדימה, אחורה. להסתובב. לקפוץ. היו איזה פעמיים שעלינו על איזה סלע ענקית, אז חאבייר החמור הזה פשוט עמד על הסלע ודחף את הסירה חזרה למים. סוס רציני. אחרי הראפידים נהנו מהרגעים הרגועים קצת, שם אפשר לקפוץ למים, למשוך אנשים מסירות אחרות למים. שיחקנו קצת בפיראטים, השתלטנו על סירות אחרות וכאלה. ככה עד לראפיד הבא. חוץ מהראפטינג עצמו, שהיה מצויין, הקבוצה שלנו הייתה מעולה. ממש כיף עם הישראלים, עם הצרפתים קצת פחות, אנטיפתיים. נראה לי שני הצרפתים שהיו בסירה שלנו היו יחסית סבבה. שיפרתי גם קצת את הצרפתית שלי. מה רע.

בסוף הראפטינג קיבלנו אסאדו נחמד, ויצאנו מאוד מרוצים. לדעתי שלושה ימים זה פרק זמן אידאלי לעשות ראפטינג. פחות מזה זה מעט מידי, ויותר מזה זה קצת נמרח. חוויה מצויינת, ממליץ בחום.

               וידאו של הרפטינג
              

אחרי הראפטינג אמרנו שנהייה כמה ימים בקוסקו כדי להירגע. קוסקו מדהימה, וידענו שבלה פאז הולך להיות הרבה פחות טוב, אז לא מיהרנו לעזוב את קוסקו. גם חזרנו בדיוק לHALLOWEEN. אחד החגים המגניבים, באמת. צריך להביא אותו לארץ. כל הילדים מחופשים ומסתובבים עם הדלעות הקטנות שלהם כדי שיחלקו להם ממתקים. כדי להרגיש חלק מאווירת החג קנינו חבילת סוכריות כדי לחלק להם. הלכנו לאמצע הכיכר, אמרתי "דולסס! דולסס!" - סוכריות, סוכריות. לא עברו 10 שניות והייתי מוקף בילדים קטנים שרוצים סוכריות. אבל לא סתם מוקף. רמסו אותי המניאקים הקטנים האלה. כולם ביחד, כמו זומבים "הלאווין! הלאווין!". בשלב מסויים הם כבר ממש טיפסו לי על הפליז. זה השלב שבו זה כבר עבר ממצחיק ללא מצחיק. אבל סך הכל - היה אחלה. משעשע מאוד. כיף להרגיש קצת את החג הזה.

                            

עשינו עוד כמה דברים בימים האלה. הלכנו ל"סניור קארבון", מסעדת בשר אכול כפי יכולתך, שעולה פי 7 ממה שעלתה לנו ארוחה ממוצעת אחרת, אבל החלטנו שאנחנו מתפנקים. היה סבבה, לא להיט. בכל מקרה זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים.

חוץ מזה, קצת קולטורה (תרבות בספרדית). מוזיאון האינקה. המוזיאון הכי גדול ומרשים בקוסקו, זה לפחות מה שכולם אומרים. בתאכלס? ביזיון. נראה כאילו ילדים קטנים עשו אותו בתור פרוייקט לבית ספר. נכון, היו דברים נחמדים. היה מעניין לראות מה כל הסיפור של העלי קוקה, ואיך הם משתלבים לפרואנים בחיים. היו גם כמה מומיות. לא מצטער שהלכתי, אבל עשיית מוזיאונים זה בהחלט לא הצד החזק של הפרואנים.

קנינו כרטיסי נסיעה ללה פאז ליום שלישי בערב. יום שני היינו רגועים, כבר תכננו בערב לשתות כמו שצריך ולחגוג פרידה מפרו בכלל ומקוסקו בפרט. אבל מה, בשעה 6 בערך קיבלנו טלפון מהסוכנות אוטובוסים שבגלל שביתת איכרים שחוסמים את הדרכים לבוליביה ביום שאחרי, אנחנו חייבים לנסוע באותו יום, או לא לנסוע בכלל. ממורמרים מאוד ארזנו את הדברים ונסענו בהתראה של כמה שעות ללה פאז. למסיבה בסוף לא יצאנו, ואפילו לא הספקנו להיפרד מהסניורה ג`ואנה כמו שצריך. סעמק איתם. חבל  להיפרד ככה מקוסקו. סתם קטע מסריח.

נסיעה לא פשוטה. בדרך היו בעיות באחד הקפיצים של האוטובוסים שהצריכו אותנו לרדת מהאוטובוס ולראות את הנהג מרים את האוטובוס עם ג`ק גרוע ודופק על הקפיץ עם סלע ענקית במשך שעה עגולה. שיהיו בריאים. בסוף הגענו.

טיפים, קוסקו:

טוב, בקוסקו כבר יש המון דילמות. הרבה הרבה הרבה הוסטלים של ישראלים. אני הייתי ב"פאיטיטי 2" ואני מרוצה עד הגג. יחס מצוין, ארוחות בוקר סבבה, וזול בטירוף. יש את "פאיטיטי 1" שהוא יחסית מקום של ערסים, אבל בו גם יש מחשבים, פלייסטיישן, סוכנות תיירות טובה והעובדים של ההוסטל הם סבבה. אני אישית ממליץ לישון בפאיטיטי 2, ולהתנחל הרבה בפאיטיטי 1, זה מה שאני עשיתי. תגידו שאתם ישנים בפאיטיטי 2 ואז הם יארחו אתכם טוב. אני אכתוב קצת על הוסטלים אחרים ממה שהבנתי. ההוסטל חלום כחול נחשב טוב כי היחס בו מצוין, אבל התנאים שם ככה ככה (מקלחות, מיטות וכאלה). לוצרנה יחסית סביר, קצת ישראליאדה. בקילומבו לא הייתי, לא יודע איך הוא.

לגבי האוכל. אבו-מרתה, חובה. מסעדת חלום כחול, חובה. אל תחפשו שם אוכל מקומי. אתם לא רוצים אותו. באמת שלא.

תעשו את הבאנג`י.

 תעשו את הראפטינג. אני הייתי במאיוק ונהנתי מאוד. יש גם עוד כמה טובים, אבל בכל מקרה תשלמו יקר. זה יכול להיות מסוכן אם נוסעים עם חברה לא טובה, אבל אם נוסעים עם חברה טובה באמת אז אין סיבה שיקרה משהו.

לכו לשוק Centro Artesanal Cusco. יש שם מלא דברים מאלפקות וכאלה, והכי זול שיש. הרבה יותר זול מבוליביה, שלא יעבדו עליכם. אני מצטער שלא קניתי שם עוד דברים. חיכיתי כדי לקנות בבוליביה כי חשבתי שהדברים האלה יהיו שם יותר זולים והתבדתי.

תזהרו מאנשים שמוציאים לטיולים בלי רישיון. הרבה יוצאים דרך אולגה המפורסמת, שאין לה ביטוחים לכלום. אם הכל בסדר, אז הכל בסדר, אבל אני אישית פחדתי מבעיות שיכולות לצוץ, ואז לך תתוכח איתה. אין לה בכלל מקום מסודר, היא פשוט יושבת במסעדה "נרגילה". אני לא הייתי מסתכן. מה שכן, אפשר להוציא דרכה כרטיסי סטודנט מזוייפים שיעזרו לכם לכל הנסיעה. אני אישית לא הייתי צריך, אבל זה טוב מאוד. אם לא, אפשר גם להשיג בלה פאז.

אימייל: [email protected]
מסנג'ר: [email protected]
פייסבוק: jonathan roizin
ליומן המסע של ג'ונתן

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.9/5 מספר מדרגים: 8

תגובות