קובה - אולגין

8/6/09


כתב וצילם: שמעון בניסטי
בגיל 29, וקצת, אמנם עם עבודה, אבל מיד אחרי התואר, הפעם תואר שני,לוקח קצת את הזמן לעצמי, ונוסע לטיול שני. אחרי דרום אמריקה 
הפעם - למרכז אמריקה.

                                                                                                   
     

                                    קובה - אולגין         

אולגין 23.12.08 - 24.12.08 (Houlguin)

ההרכב של העם הקובנים בהחלט מיוחד. המון לבנים, שחורים, מולטים. סוגים שונים ומשונים. גם כל עיר מאופיינת בצורה שונה. לכל עיר מאפיינים אחרים. הוואנה - עיר ממש ממש מעורבת. ברקואה - המון שחורים. אולגין - עיר של בחורות יפיפיות. מהממות. סוף סוף מצאנו אותן !!! הגיע הזמן באמת !

על כן - אחד הדברים היפים אצלם, לפחות לכאורה על פני השטח, זה העלמות הגזענות.
הקובנים מורכבים ממהגרים, קצת ילידים שבטח נשארו, המון עבדים שהובאו על ידי הספרדים ושאר מרעין בישין. מישמש מטורף. קיבוץ הגלויות שלנו קטן עליהם. ומה שהכי יפה, שנראה שבאמת אין גזענות. ולחשוב שהעבדות בוטלה רק לפני 100 שנה. עוד פחות מביטול העבדות בארה"ב - ושם, אין ספק שהגזענות ממשיכה וקיימת. אבל פה, ממש לא. בדוגרי, נראה שעוד פחות מאצלנו. וגם לנו ברוך השם, לא חסר בכלל. מעניין איך הם הצליחו. המלחמה מול ארה"ב? המהפיכה? הקומוניזים? הסוציאליזם? קסטרו? העוני המחפיר? לא ברור.

                         
                                                           סיסמאות מהפיכה טיפוסיות

פולחן אישיות, כמו בכל מדינה דיקטטורית טיפוסית, מדהים פה. אמנם, הוא לא קיצוני מידי, אך עם זאת הוא קיים.
הרבה מאוד סובב סביב קסטרו. מיליון ציטוטים שלו ברחובות, תמונות, סיסמאות, סלוגנים, כרזות רחוב, חתימות שלו, VIVA FIDEL וכו' וכו'. פולחן אישיות במיטבו. הוא זה המדינה והמדינה זה הוא. אמנם לא מדובר בהמון תמונות או פסלים (בין אם של פידל או של ראול), אבל בהחלט מרגישים את הנוכחות שלו ברחובות. צריך הרי להמשיך את שטיפת המוח בשביל להמשיך ולשלוט באנשים. הכל גם סביב השם הפרטי שלו. מעניין מה יקרה כשהוא ימות (אם הוא לא מת כבר בנתיים). יצטרכו להחליף הכל לראול ??
מעבר לפידל, יש כמובן את פולחן האישיות סביב צ'ה. שזה כבר באמת פולחן אישיות. פשוט מדהים הקטע הזה. שוב. המון כרזות ברחוב, סיסמאות, מליון ואחד ציטוטים שלו, עם חתימות שלו - צ'ה. קדוש מעונה. חולצות (למרות שהרוב לתיירים), כובעים, מחזיקי מפתחות, פסל ענק בכיכר המהפיכה, ציורים ברחובות. מדהים. ולחשוב שהבחור בכלל ארגנטינאי ולא קובני, על אף שפידל הכריז עליו כעל קובני מלידה. זה שהוא נולד ברוסריו בארגנטינה ולא בקובה זה סתם פרט שולי שמפריע לשכתוב ההיסטוריה. כמו בכל דיקטטוריה (למרות שקובה מוכרזת כרפובליקה כמובן), אפשר לשנות את ההיסטוריה איך שבא. ג'ורג' ארוול כתב על זה אחלה ספר. רק צריך ליישם אותו.

                         
                                                               ועוד כמה סלוגנים

עוד משהו יפה לראות זה את נושא פדיון השבויים של הקובנים. יש לקובנים איזה 5 אזרחים שנעצרו בשנת 1998 באשמת ריגול בארה"ב. הם נשפטו למאסרי עולם ארוכים בתנאים קשים. העניין הוא, שהקובנים לא מפסיקים את הפולחן סביב אותם 5 "קדושים".
המון כרזות בתחנות אוטובוסים, בשדה תעופה ומקומות מרכזיים בערים - והכל ביוזמת הממשלה. בנוסף, המון פעילויות ספונטיות. ציורים על גדרות הבתים, פסלים בגינות הבתים. וכמעט בכל עיר. בלי סוף. בדוגרי, יש למשפחת שליט הרבה מה ללמוד מהם. השאלה היא האם הם באמת "חפים מפשע" כמו שהקובנים טוענים, האם פידל עושה בזה שימוש ציני להגברת השליטה, או שבאמת מדובר ברגשות מחוייבות כנים של העם הקובני לאותם חמישה. מה שכן, זה עדיין מרשים בהחלט.

                          
                                                                 אנדטאות השבויים

אבל בכל אופן, מה בעצם עשינו באולגין יום וחצי ?
בדוגרי - לא הרבה. אני הגעתי למיצוי קצת של קובה. התחשק לי להגיע להוואנה, ויאללה. להמשיך הלאה כבר. נראה לי שגם חגה קצת מיצה. והרבה באולגין אין מה לעשות חוץ מלשבת באחת מלא מעט הכיכרות שבעיר. עלינו לנקודת תצפית חביבה על העיר וכיתתנו רגלינו בין מרחביה.
היה כריסמס, אז עברנו בכנסייה המקומית. מדהים לראות, כמה הקובנים, במיוחד יחסית לעם לטיני, כל כך לא דתיים. הכנסייה פשוט ריקה לחלוטין. וראבק - מדובר פה בכריסמס. למרות שעכשיו הדת לא באמת אסורה בקובה, בכל זאת. נראה כאילו הקובנים התרגלו לחיות ללא פולחן כלשהו פומבי מידי.

מה עוד ?
מצאנו את ה - Casa De La Musica המקומי. פעיל רוב היום המקום הזה. מדהים פשוט. ובגדול - פשוט שרצנו שם. פעמיים אפילו. ארוחה טובה. מוסיקה. להקה. פעם ראשונה היה פחות מוצלח. פעם שנייה היה מוצלח מאוד. עד כדי כך מוצלח שלפתע מצאתי את עצמי רוקד פאקינג רגטון עם בחורה. בחורה ?? יותר נכון זקנה בת 60. וראבק, אמנם היא 60 60, אבל אין ספק שיש לה דם קובני. מסתבר שהגיל לא ממש משנה אצלם. רגטון הם תמיד ידעו לרקוד.
מדהים כמה המקומות האלה בקובה מקסימים. אוירה טובה. מקומיים. תיירים. המוזיקה המלהיבה שלהם. ופעילים כבר משעות אחר הצהריים. פשוט עושה שמחה בלב.

וזהו. פרט לזה ? לא הרבה. אחרי יום ושליש עלינו על האוטובוס האחרון שלנו בקובה, בדרכנו להוואנה המוכרת.

ליומן המסע של שמעון בניסטי לחצו כאן

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 0/5 מספר מדרגים: 0

תגובות

קבלו הצעות לכרטיס טיסה