פנצ´רים, בחילות, דיונות וסקי חולות

  כותבת הבלוג :

אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

19/8/08                                                                                                                                


                            פנצ’רים, בחילות, דיונות וסקי חולות         



אז כן. עזבתי את קוסקו, אחרי שבועיים וחצי. זה לא היה קל, אבל תאריך הטיסה המתקרב לא הותיר לי ברירה. ארזתי את המוצ`ילה, לקחתי איתי את אולג, ועלינו על אוטובוס cama (מיטה) איכותי בדרך לאיקה.

העיר איקה (ICA), הנמצאת במרחק של כ-16 שעות נסיעה מקוסקו, ידועה בעיקר הודות לסקי החולות אליו יוצאים מוואקאצ`ינה, שכנתה. ובדיוק לשם שמנו פעמינו. סקי חולות! נשמע להיט!!!

עלינו לאוטובוס, קיבלנו מושבים רחבים ומפנקים והשתרענו עליהם באושר. חיכתה לנו נסיעה ארוכה במחלקה ראשונה ולנו היו את כל הסיבות להאמין שהיא תעבור עלינו בנעימים.

 אבל למה שזה יקרה אם הכל יכול להשתבש?

 נסיעה מהגיהנום

בקוסקו הצטיידנו מראש בסנדביצ`ים של מרתה. מרתה היא שם דבר בכל הקשור לסנדביצ`ים. גדודים של ישראלים לא מוכנים לעזוב את קוסקו רק בגלל מרתה והסנדביצ`ים שלה. והיא משקיעה. אוהו. ג`בטה טריה טריה, ובתוכה מה שנרצה, וזה כל כך זול שפשוט כואב הלב לא להזמין עוד אחד.

אז לקחתי לי לנסיעה שני סנדביצ`ים עם אבוקדו, סגולה בדוקה כנגד האוכל באוטובוס. באיזשהו שלב הייתי כבר רעבה, ופתחתי את החבילה.

בביס הראשון חשבתי שחוש הטעם שלי בוגד בי. בביס השני התחלתי לחשוד. בביס השלישי השלכתי מעלי את הזוועה בשאט נפש. מסתבר שעם כל הכבוד למרתה, השילוב של בצל ואבוקדו שהושארו שעות מספר בתוך שקית יוצר מרירות מבחילה. נשאר לי טעם נוראי בפה, ויכולתי רק לקוות שנקבל ארוחת ערב אנושית שתפצה על העניין.

  

באיזשהו שלב היא אכן הגיעה, ארוחת הערב. ניסיתי לוודא עם הדיילת שמדובר באוכל צמחוני, כפי שביקשתי במעמד הזמנת הכרטיס, אבל היא לא ידעה על מה אני מדברת, ונתנה לי את אותו מגש שקיבלו כל האחרים.

מישהו עושה לי בכוונה. באמא שלי.

למרבה המזל, לאוכל לא היתה הזדמנות ארוכה מדי להטיל בי מבטים מזרי אימה, כי בדיוק הגענו לירידות המפותלות של הרי האנדים, והנהג כנראה מיהר.

ממש מיהר. ממש.

אז הוא טס. לקח סיבובים כמו משוגע. הביא את האוטובוס על שתי קומותיו עד קצה גבול היכולת. וגם את הקיבה שלי, האומללה, שאמנם סבלה מספיק בטיול הזה, אבל אם אפשר לתת לה את מכת המוות האחרונה אז למה לא?

באיזשהו שלב פניי קיבלו גוון ירקרק, הוצאתי את שקית הניילון הייעודית מהתיק ונכנסתי לכוננות ספיגה. מצבו של אולג לא שפר עליו בהרבה, ושנינו היינו שרועים שם ומחכים שיגיע הקץ.

אני הקאתי ראשונה. זאת אומרת, רק אני הקאתי. אבל מספיק בשביל שנינו.

כשחשבתי שזהו, שכל האבוקדו בחוץ, קמתי לשירותים וננעלתי בתוך התא הקטנטן. באלוהים, אם לטיטאניק היה צינוק, ככה זה היה מרגיש. יצאתי משם מתנודדת וירקרקה עוד יותר. הדיילת הגישה לי חבילת שקיות הקאה כדי לחלק לכולם. נתתי שתיים לזוג הישראלים הצהבהב שישב בשורה הראשונה, ואת השאר לקחתי לעצמי. אני הסובלת העיקרית פה, כן? איך שהתיישבתי, ההשקעה הוכיחה את עצמה. יופי של שקיות יש להם פה. איזו עמידות! איזו אטימות! באמת, רק מחמאות.

אחרי שכל האוטובוס כולו שזף את עיניו במה שהיה פעם תכולת קיבתי, השתרעתי אחורה וקיללתי את הנהג ואת חברת האוטובוסים ואת המדינה הזאת על תושביה ואת הכובש הספרדי. ככה עד שנרדמתי.

 דווקא ישנתי לא רע, עד שבאמצע הלילה - בוםםםםםםםםםםםםם!!!

 אולג ואני קפצנו באימה. מה זה הפיצוץ הזה?

הנהג עצר את האוטובוס (סוף סוף הצליח למצוא את דוושת הברקס) והלך לירכתיו כדי לבדוק את הגלגל.

רק זה חסר לנו. פנצ`ר בלב רכסי האנדים. מה עושים עכשיו? אנחנו באמצע כלום. מה יהיה?

אבל הנהג לא היה שותף לדאגותינו, כי אחרי כמה שניות הוא חזר לקבינה שלו והמשיך לנהוג כאילו כלום.

Hello? פנצ`ר? בנאדם? זה נראה לך רעיון טוב לנסוע על הג`אנט בירידות האלה???

אבל בפרו כמו בישראל, יהיה בסדר זו מילת המפתח, ומשראינו שהאוטובוס ממשיך לנסוע בלי ליפול הצידה שקענו שוב בשינה עד הבוקר, ואז הגענו לעיר נסקה. עוד שעה וחצי באיקה. יופי. אבל לא כך חשב האיש שמאחורי ההגה. הוא תימרן את אוטובוס הפאר שלנו לפנצ`ריה. עצר, ונתן לאנשים הטובים לעשות את עבודתם.

אחרי שלוש שעות התעוררתי ותהיתי למה אנחנו עוד תקועים באותו מקום. ירדתי מהאוטובוס. היו שם שלושה אנשים שניסו להחליף גלגל, ועוד חמישה שעמדו וצפו במתרחש. הלכתי לנהג ושאלתי אותו עוד כמה זמן זה יקח. הוא אמר שלפחות עוד שעה. שאלתי אותו מה דעתו לארגן לנו הסעה חלופית לאיקה. עיניו אורו (לא. הוא לא חשב על זה לבד. למה?), הוא עצר מונית, שילם לנהג, והורה לו לקחת אותנו לתחנה המרכזית. שם כבר נעלה על אוטובוס אחר.

  

הגענו לאיקה באיחור של שלוש שעות מהתכנון המקורי, בתוך לול תרנגולות שמשום מה התעקשו לקרוא לו אוטובוס, ומשם לקחנו מונית ל – Huacachina (וואקאצ`ינה), נווה מדבר השוכן בלב דיונות חול ענקיות, שם נמצאת הסיבה העיקרית בעטיה הגענו לכאן – סנדבורד – שזה כמו סנובורד, אבל על חול.

וואקאצ`ינה היא מקום קטנטן, עם אגם חביב במרכזה ועצי דקל, אבל מה? מכוערת. ממש מכוערת. חבל, דווקא יש לה פוטנציאל.

מה שכן, מזג האוויר מעולה. ירדנו משמעותית בגובה וזה מוכיח את עצמו. השמים זורחים, השמש מחייכת. חמים ונעים. יופי.

התמקמנו בהוסטל שווה עם בריכה. אמנם המים היו די מטונפים ואף אחד לא העז לקפוץ פנימה, אבל אין ספק שעצם העובדה שיש בכלל בריכה, גורמת לך להרגיש שאתה נמצא על גג העולם ולא משנה עד כמה הוא מג`וייף.

   

ילדים משחקים בחול

הלכנו להתעניין איפה שוכרים סנובורד. אז זהו, שבכל מקום. כל העיר הזאת מתפרנסת מהדיונות,

ובכל פינה מבטיחים לנו שהכי משתלם לשכור דרכם. אבל – יש סנובורד ויש סנובורד. יש את הקרש הנלעג, אליו מחוברות שתי רצועות עם סקוטש, שבקושי מחזיקות משהו, ויש את המקצועי, עם הנעליים והכל. אנחנו, כיאה למעמדנו, משלמים יותר והולכים על המקצועי.

שריינו מקום למחרת בבוקר בבאגי שיקח אותנו למעלה. כל הישראלים יוצאים בשעות מאוחרות יותר, אז נהיה רק שנינו והנהג. יופי!!!

 

קמנו מוקדם (בשמונה וחצי בבוקר!!! זוועה). אני הפוכה לגמרי אחרי לילה ללא שינה. מסתבר שהתקררתי, ואני מצוננת, משתעלת ועצבנית. בנוסף מעונן לגמרי בחוץ. אני קודרת לגמרי ולא בא לי לעשות שום דבר שמזכיר ספורט ובטח לא בחול. אני יוצאת מהחדר רוטנת ואנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר. המוזלי שלי מגיע אחרי המון זמן. אוףףף!!! קשה להם להזדרז קצת? הם לא יודעים שאני עצבנית??? אני מוציאה הכל על אולג, אבל הוא מבסוט ונראה משועשע מכל העניין. אני שונאת גברים! שונאת!!!

ממש לא בא לי ללכת, אבל כבר הזמנו מקום, ואפילו שילמנו חלק מהכסף מראש, אז אין ברירה. הולכים.

הלכנו. קיבלנו נעליים וסנובורדים. לי לוקח שעה לנעול את שלי. עולים לבאגי עם נהג מקומי. טוב, יאללה, יש לנו שעה לכל הסיפור. בואו נגמור עם זה.

הנהג יורד לדיונות ומתחיל לטפס, ולטפס. הלו! ממש תלול פה, תיזהר קצת! תוך דקה וחצי אנחנו כבר בלב המדבר. הדיונות צהובות ומשתרעות עד אין קץ. הבאגי טס על החולות. הנהג מתחיל לקחת ירידות, עליות וסיבובים במהירויות מסחררות. אני מתחילה לשכוח את הסטרפטוקוקוס שלי והחיוך מתחיל להתפשט לי על הפנים. יו! איזה כיף!!! אנחנו טסים על הדיונות ואני בפסגת האושר. אמנם יצא לי לעבור כמה טיולי ג`יפים בחיים שלי, אבל זה! זה משהו אחר לגמרי! מין שילוב כזה של ג`יפ עם לונה פארק. מטה-מעלה-מטה-מעלה. תענוג!!! טוב, גם מפחיד, אבל זה כל הכיף, לא? בנוסף, השמש מתחילה לזרוח. איזה יום מושלם. איך חשבתי לוותר על זה איך?

   

ואז הנהג עוצר בראש דיונה. אומר לנו לרדת, עוזר לנו לשים את הסנובורדים, נותן כמה הוראות, וקדימה, אומר לי לגלוש את זה.

למה אני קודם? איפה אולג בכל הסיפור הזה? הא? ובכלל, זה תלול נורא, וגבוה, ומפחיד, ומאחוריי יש נסיון של שבוע בלבד באלפים הצרפתיים, שאת רובו העברתי על הישבן, וגם זה קרה לפני כמה שנים טובות, ו-הלו! רגע! אני עוד לא מוכנה! חכו!!!!!!!!

בן רגע אני מוצאת את עצמי מחליקה במדרון, זאת אומרת, נופלת. קמה. עומדת. מועדת. מתישהו אני מצליחה לייצב את עצמי. זה קורה בערך חצי מטר לפני שהגעתי לתחתית הדיונה. יופי באמת.

אולג, לעומתי, עושה סקי מגיל צעיר, אבל היי. סקי וסנובורד זה כמו שני קווים מקבילים שנפגשים רק בהתרסקות, אז הידע שלו לא עוזר לו הרבה ולאושרי הרב גם הוא מתרסק. אני לא לבד בסיפור הזה.

הנסיון הבא שלי כבר יותר מוצלח ואני מצליחה להישאר יציבה. גולשת במהירות ומגיעה למטה מאושרת, לקול מחיאות הכפיים של שני הגברים. אולג קולט את העניין די מהר ומתייצב גם הוא. ככה זה בנים. מה שלוקח לי שנה ייקח להם שתי דקות. אמרתי כבר שאני שונאת אותם?

בדיונה הבאה אולג מחליט לצלם אותי בוידאו. אני מתחילה לגלוש, אבל מהר מאד אני מבינה שזה לא הולך להיגמר טוב ומתחילה לצווח בהיסטריה. תוך שניה אני דופקת התרסקות מטורפת ומתגלגלת על החול. אולג בטוח שנהרגתי אבל לא מפסיק לצלם. תיעד הכל, המניאק.

(דרך אגב, רק שתדעו - חודש וחצי אחרי, והכתף שלי עדיין לא שכחה לי את ההתרסקות ההיא).

כך עברה עלינו שעה וחצי של נסיעה מטורפת בבאגי וסנדבורד בדיונות היפהפיות של וואקצ`ינו. הנהג החזיר אותנו חזרה למטה, ואנחנו חזרנו להוסטל, מחייכים כמו שני מסטולים.

עבר עלינו יום של רביצה חסרת מעש. באיזשהו שלב נשבר לנו מזה, אז לקחנו מונית לאיקה כדי להתחבר לאינטרנט ולדגום איזו מסעדה סינית.

בכלל, מסתבר שחצי מהפרואנים הם לא פרואנים, אלא סינים, ויש כאן מסעדות סיניות מצוינות וזולות על ימין ועל שמאל. לא היה סיכוי שנבין מה שכתוב בתפריט, וכששאלתי את המלצרית מה זו הקללה הזו שכתובה שם, היא ניסתה להסביר לי שזו החיה הזאת עם האף.

נו, חזיר. קשה לכם לכתוב חזיר? אני לא אוכלת חזיר!

למחרת אולג החליט שרבצנו מספיק, ושאנחנו צריכים לשכור את הקרשים האלה עם הסקוטשים ולעלות ברגל לדיונה שנמצאת צמוד להוסטל.

רק שזו לא דיונה. זה מגדלי עזריאלי. ברגל הוא רוצה שנעלה את זה. ברגל.

הבחור התקדם בקצב שלא יבייש שום מורעל גולני ששש אלי קרב, ואני השתרכתי מאחור, עם קרש וסנדלים, אוכלת חול ומקללת את כל הגברים באשר הם. אחרי זמן שנדמה כנצח, הגעתי גם אני לראש הדיונה. הלבשתי את הקרש על הרגליים, וניסיתי לעשות איתו משהו.

פחחחח. הסקוטש נפתח בדיוק אחרי שניה. סכנת נפשות. תלול פה. מה זה?

אולג נשכב על הקרש על הבטן וניסה לגלוש למטה. אממה? תלול. והבחור הגיע למהירות שאי אפשר לצאת ממנה בחיים. הוא כמעט הצליח להגיע עד למטה, ובכך לחסוך לי את גרירת הגופה שלו להוסטל, אבל איכשהו הוא הצליח לעצור. לפי החיוך הדבילי הוא גם היה עדיין בחיים. כנראה שאצטרך לגרור למטה רק את הגופה של עצמי.

אז התכבדנו והנחנו את ישבנינו המעונים על חתיכת הקרש, וככה ניסינו לגלוש לנו למטה, תוך שבגדינו, שיערינו ואיברי גופינו הפנימיים מתמלאים בחול.

חזרנו להוסטל. החזרנו את הבורדים, ורבנו מי נכנס ראשון למקלחת.

זהו. הפעם הבאה – רק בשלג.

למחרת עזבנו את איקה. הטיסה שלי היא בעוד שלושה ימים, אז אני לוקחת אוטובוס ללימה בירת פרו. אולג לוקח אוטובוס בחזרה לקוסקו, לעשות את טרק האזאנגטה. הוא יחזור לארץ חודש וחצי אחריי, אז יש לו עוד זמן לטייל, אבל לי כבר לא תהיה הזדמנות לצאת כאן לטרקים (למרות שזה כבר מתחיל לדגדג). הטיול שלי עומד להגיע אל קיצו, ואני עולה על האוטובוס ברגשות מעורבים, בדרך לעיר האחרונה במסע המופלא והבלתי נשכח שלי בדרום אמריקה.

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.1/5 מספר מדרגים: 7

תגובות (3)

גדולה איסי1 23.08.08
ממש יפה שיחקת אותה
ילדים יקרים Pampa 22.08.08
אורית, אני רוצה להגיד לך שממש כייף לקרוא את מה שאת כותבת.
אני רוצה רק להגיד מס´ דברים.
אני סיימתי את הטיול האדיר הזה כבר לפני שנה ולא יכולתי לעזוב את דרום אמריקה. אז עכשיו אני חי בארגנטינה.
הדברים שאני קורא לפעמים בעיתונים פה או רואה בחדשות, גורמים לי להבין הרבה דברים שלא שמתי לב אליהם בטיול ואני חושב שגם אם מישהו היה אומר לי על זה, לא הייתי מתייחס.
יש פה המון, אבל המון תאונות דרכים קטלניות בדרום אמריקה, וברובן מעורב אוטובוס.
אני רוצה לבקש ממכם, אל תסעו מקוסקו לא ללימה ולא לאיקה. זה פשוט סיכוי של איזה 30% לתאונה. תקחו טיסה, זה לא נורא יקר.
בכלל, כשאין ברירה ונוסעים באוטובוס (והרוב הגדול נעשה כך) תשתדלו לא לקחת הרבה נסיעות לילה, ותסעו רק בחברות הגדולות.
אני יודע שזה נשמע קצת כמו אמא מודאגת, אבל שוב, אני כשטיילתי בחיים לא חשבתי על הדברים האלה, ועכשיו אני שומע בלי סוף על מאות של הרוגים, כל שבוע פה בדרום אמריקה. היזהרו.
אה... וסקי חולות, הרבה יותר כייף בשכיבה, מגיעים למהירויות הרבה יותר גדולות!!!
תהנו ותשמרו על עצמכם.
עצוב... Hadasta 21.08.08
אני טסה רק עוד חודש, וכבר עצוב לי שמתישהו זה יגמר...!
אחלה בלוג! כמו כל השאר...
הדס

קבלו הצעות לכרטיס טיסה