מלימה לאמא - פרידה מדרום אמריקה

  כותבת הבלוג :

אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

27/8/08                                                                                                                                


                            מלימה לאמא - פרידה מדרום אמריקה         

אז זהו. זה מגיע. הרגע הגדול מתקרב. שמונה וחצי חודשים של טיול באים או-טו-טו אל קיצם, והנה אני, בנסיעה האחרונה שלי בדרום אמריקה, בדרך ללימה, בירת פרו. יש לי עוד יומיים עד הטיסה לניו יורק, ואחרי יומיים נוספים תגיע הטיסה לארץ, ועמה הפגישה הנכספת עם אמא.
חודשים. חודשים שאני כבר מחכה לפגישה הזאת, ועכשיו היא קרובה מאי-פעם וכל שנותר לי הוא להתרגש.
אם לא נחשיב את המקומי עב הכרס שנרדם עלי באוטובוס, הרי שהנסיעה עצמה עברה עלי בקלות יחסית, אבל החששות החלו לגאות בי דווקא כשהגענו ללימה. מדובר על עיר ענקית, בת 9 מליון תושבים. עיר שנחשבת למסוכנת, ואני כאן לבד. השעה כבר מאוחרת, ואני, כיאה לימיי האחרונים ביבשת, מתנהגת כמו קלפטע אמיתית ולא מוכנה שמשהו יטיל בספק את חזרתי הביתה על רכושי, דרכוני ושלל איבריי.
האוטובוס מגיע לתחנה הסופית. בחוץ גשום וחשוך. קצת מפחיד. אני פורקת את המוצ`ילה מתא המטען, ובאותו רגע ניגש אלי שוטר ומעמיס אותי על מונית "בטוחה". כזו שבה הסיכוי שיחטפו וישדדו אותי הוא נמוך יחסית. אני כמעט מנשקת אותו בהקלה, ולא מעניין אותי שזה עולה 25 סול (המונית, לא הנישוק). אני מבקשת מהנהג לנסוע למיראפלורס, רובע העשירים, שנחשב לאחד האזורים הבטוחים בעיר, ונוחתת בהוסטל ב – 11 בלילה בלי שהזמנתי מקום מראש. באורח פלא יש לי מיטה פנויה. המחירים מרקיעי שחקים יחסית לשאר פרו (חדר של 8 עולה פי שניים מחדר ליחיד בקוסקו!), אבל היי! מדובר על יומיים אחרונים בדרום אמריקה. למי איכפת?

   

בבוקר שלמחרת אני מתעוררת אל עיר מעוננת וקרירה. השמש לא מבליחה אף לא לרגע אחד. דיכאון. אני יורדת למטה ויוצאת לסיבוב באזור. העיר מערבית לחלוטין. מול ההוסטל יש סניף ענק של מקדונלדס, ופיצה האט, וקנטאקי פרייד צ`יקן. מה זה זה? סיפרו לי שפרו זה עולם שלישי, אבל מסתבר ששוב עבדו עלי. יש כאן ים מסעדות ובתי קפה, וכביש מהיר שמזכיר לי מיידית את איילון. יופי של הכנה לקראת ניו יורק. באמת.

אני מוצאת את עצמי נכנסת לבית קפה סמוך ומזמינה גלידה אלוהית. וואהו! מאז ארגנטינה לא טעמתי גלידה כזאת. אני מתנחלת שם ולא רוצה לצאת. אחר כך בארץ אני אגלה את נקמת

הגלידות האחרונות האלה כשאנסה להיכנס לג`ינס שאני הכי אוהבת, אבל זה כבר סיפור אחר.
ביום שלמחרת אני נוסעת עם כמה חבר`ה מההוסטל לאחת האטרקציות העיקריות בעיר - פארק מזרקות המים. הפארק כולו מלא במזרקות יפהפיות, והאטרקציה המרכזית בו היא מזרקה ענקית, בה המים "רוקדים" לצלילי מוסיקה קלאסית, עם פנסים שמאירים על המים ומשווים להם צבעוניות ויופי. עמדנו מרותקים לנוכח התיאום היפהפה בין המים למוסיקה, ואני, כמו חנונית הייטק אמיתית, התחלתי לחשוב על איך מתכנתים דבר כזה.

די נו. יום אחרון בדרום אמריקה. תפסיקי עם זה!
בבוקר שלמחרת אני עושה צ`ק אאוט ומאחסנת את החפצים. הטיסה יוצאת רק בלילה וקצת משעמם לי. אז אני מסתובבת קצת בחוץ, טוחנת את האינטרנט, משחקת פינג פונג וסנוקר בהוסטל, וסופרת את השעות עד שמגיע הערב.

בשמונה בערב אני מעמיסה על עצמי את כל רכושי, עוצרת מונית ומבקשת מהנהג לנסוע לשדה התעופה. בשדה אני משלמת 30 דולר מס ועולה על הטיסה לניו יורק.
זהו. שמונה וחצי חודשים מדהימים של טיול הגיעו לקיצם, ואני מתרגשת יותר מכפי שהתרגשתי כשטסתי לטיול עצמו. אני אומרת שלום אחרון ליבשת המופלאה הזאת, והמטוס ממריא.

במנהטן היכה בי הלם התרבות בעוצמה. פתאום כולם מדברים אנגלית. פתאום אני כזאת קטנה והבניינים כל כך גבוהים. פתאום חדר לשמונה בהוסטל עולה 40 דולר. פתאום חם פה. לוהט, אבל זה לא מפריע לגשם זלעפות להתחיל לרדת. ואני לבד. לא כיף להסתובב בניו יורק לבד. אני מטיילת בעיר, נכנסת לחנויות, ומתוך הרגל אומרת "אולה" ו"גרסיאס" ומשתתקת במבוכה. כשאני עוצרת ליד דוכן של שני מקסיקנים כדי לקנות קוקוס בקרמל , הם חושבים שאני משלהם ומתחילים לדבר איתי ספרדית. יה! איזה כיף! אני מרגישה כאילו חזרתי הביתה. נו באמת, מה זו האנגלית הזאת שנפלה עלי פתאום?

   

 למחרת אני מתברברת ברכבת התחתית ומגיעה בטעות לברוקלין. איפה בואנוס איירס איפה? שם לפחות יכולתי להתברבר בשלוות נפש. די נו! העיר הזאת לא מתאימה לי עכשיו.  אינף איז אינף. רוצה הביתה!

אחרי יומיים עמוסי קניות והתרוצצויות (לעולם, אבל לעולם, לא אשאל יותר אף אחד אם הוא רוצה משהו מניו יורק!!!) אני עושה צ`ק אאוט בהוסטל ולוקחת שאטל לשדה התעופה. בשדה אני מחכה עד קץ כל הדורות בתור לצ`ק אין. אח"כ חולצת נעליים כדי לעבור את מכונת השיקוף, אח"כ ממתינה לבורדינג, אח"כ עוברת עוד בדיקה גופנית שמוקדשת במיוחד לאלה שטסים לישראל, ואז, סוף סוף, אני במטוס. אני מתרווחת בכיסא (עד כמה שאפשר להתרווח בצ`יקמוק הזה), ומחכה להמראה.

 לא ממריאים.

 אני מסתכלת בשעון. היינו אמורים להמריא כבר לפני רבע שעה. מה הסיפור? בזווית העין אני קולטת דיילים שעוברים בין מספר נוסעים ומדברים איתם בלחש, כשבעיניהם מבט מתנצל. לא כל כך ברור לי מה קורה פה, עד שלאט לאט מתבהרת התמונה.

מסתבר שיש במטוס גבר חרדי שלא מוכן לשבת במושב שלו, משום שלידו יושבת בחורה. עד שמישהו לא יחליף איתו את המקום, הוא לא יתיישב והמטוס לא יוכל להמריא. אף אחד לא קם. הדיילים מתחילים להילחץ ועוברים בינינו בעיניים מתחננות. הטייס מודיע במערכת הכריזה שאם אף אחד לא ייאות להחליף את מקומו, ההמראה תתעכב והטיסה כולה תוטל בספק.

בשלב הזה אני מרגישה איך הדם מתחיל לעלות לי לראש.

לשם הגילוי הנאות, אני אמנם חילונית כשרה למהדרין, אולם כל בני משפחתי, כולל אלה הקרובים אלי ביותר, הם חרדים, ומקיימים תרי"ג מצוות אם לא למעלה מזה. אני חיה את חיי בשלווה, ובד בבד מכבדת את אמונתם, וכשאני הולכת לבקר, אני מתכסה כמו שצריך ונוהגת לפי הכללים. עם זה אין לי שום בעיה.

 אבל כאן? כאן זו פשוט חוצפה לשמה!!! הבנאדם מרשה לעצמו לעכב טיסה שלמה בגלל משהו שהוא לא טרח לבקש קודם לכן. אז כן. יש איסור נגיעה. אז תישאר ער כל הלילה ואל תירדם עליה. זו לא צריכה להיות הבעיה שלי!!! הבחורה שיושבת לידי, חרדית מניו יורק, תוהה למה לא מביאים את ה – FBI שיורידו אותו מהמטוס. אני פשוט לא יכולה להאמין שנותנים לדבר כזה לקרות. הדיילים חסרי אונים, וזה לא שמדובר כאן על מטוס אל-על ועל דיילים ישראלים, אלא על מטוס של חברת תעופה אמריקאית, שכל חטאה שהיא מוציאה טיסות על קו ניו-יורק – ישראל.

ההמראה מתעכבת ומתעכבת, ואני זועמת כולי ולחוצה. הדיילות הנואשות מציעות יחס מועדף למי שייאות להתחלף, ואז נמצא סוף סוף הצדיק שקם על רגליו, ואנחנו ממריאים.

חשבתי שזה לעולם לא יגיע.
במשך כל עשר שעות הטיסה אני לא מצליחה להירדם. אולי מההתרגשות, אולי בגלל שהמושב יורד בדיוק סנטימטר אחורה, ואני רגילה למיטות באוטובוסים. המזל שלי הוא שמדובר כאן על מטוס חדיש עם מסכים אישיים ומבחר של יותר מ – 300 סרטים. לוקח לי בערך חצי שעה להחליט איזה סרט לראות, ובסוף אני בוחרת בהארי פוטר. אולי באמת הגיע הזמן שאקנה לי איזה מטאטא ואפסיק להיות תלויה בחסדי חברות התעופה.

 אני מתה כבר להגיע, מתה! אני קמה, מסתובבת, מתיישבת, שותה מים, רואה סרט, מסתכלת בשעון, מכוונת אותו לפי שעון ישראל. רק שש בבוקר. בתשע ננחת. נו. שיעבור כבר.

 אני קרועה מעייפות אבל לא נרדמת, רק רואה סרטים ומחכה שיעבור הזמן. ואז, סוף סוף, מדליקים את האורות במטוס ומגישים לנו ארוחת בוקר. הטייס מכריז שעוד מעט מתקרבים לחופי ישראל. אני מתרגשת כמו שרק מישהי שלא היתה שמונה וחצי חודשים בארץ יכולה להתרגש.

   

 ואז – קו החוף, ומגדלי עזריאלי, ומנמיכים עוף, ומתכוננים לנחיתה, האדמה מתקרבת, ועוד כמה שניות ומרגישים את הטלטלה, ושומעים את הגלגלים נוגעים במסלול, ומחיאות כפיים, והלב שלי דופק כמו מטורף.

המטוס עוצר סופית. אני מורידה את התיק, מדליקה את הנייד. אמא מתקשרת באותה שניה. היא בדרך לשדה התעופה. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה. יו! אני בארץ!!!

 אני יורדת מהמטוס, עוברת את ביקורת הדרכונים ונעמדת ליד מסוע המזוודות. נו, למה זה לוקח כל כך הרבה? אחרי 20 דקות מגיעים המוצ`ילה והתיק. סוף סוף! אני מעמיסה אותם על העגלה ומתקדמת החוצה, לעבר אולם קבלת הפנים.

במכס אני עוברת במסלול הירוק. כן. אז קניתי כמה מצלמות בניו יורק, אבל לא הכל הם צריכים לדעת. כנראה שהפנים שלי קורנות, כי המוכסים מביטים בי ומחייכים. הדלת האוטומאטית נפתחת. הרגע אותו דמיינתי חודשים על גבי חודשים מתקרב. עוד כמה צעדים, עוד כמה שניות, ואז אני רואה מולי את אמא עם חיוך של אושר. אמא!!! אנחנו מתחבקות. שתינו מתרגשות עד דמעות. אנשים מסביבנו מסתכלים עלינו ומחייכים. וואו. סוף סוף! כמה שחיכינו לפגישה הזו.

                                                

חצי שעה אחרי, ואני כבר אצל אמא בבית. הכל נראה אותו דבר. שום דבר לא השתנה. הסלון מלא בבלונים לכבודי, ואני מחבקת את האחיינים שלי שחשבו עלי. אחר כך מחזירה SMS-ים לחברים ולא מרגישה את העייפות מעצמת ההתרגשות.

 זהו. חזרתי. אחרי כל החודשים האלה אני באמת כאן, בארץ, ואני כל כך מאושרת. תקופה מופלאה באה אל קיצה, תקופה בלתי נשכחת ועוצרת נשימה, אבל שום דבר שראיתי ושום דבר שחוויתי לא הצליח להכות בי בעוצמה כמו ההרגשה הזו. ההרגשה של לחזור, סוף סוף, לחזור הביתה.

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 5/5 מספר מדרגים: 9

תגובות (8)

מקסים OFISITO 11.04.09
קראתי את כל!! הכתבות שלך במשך יומיים..
וממש הרגשתי כאילו אני כבר מטייל.. כולל החזרה והכל.. הצלחת להעביר את כל החוויות לקורא!
אני טס עוד חודשיים לתקופה זהה לשלך.
תוכלי לומר בבקשה כמה עלה לך כל הטיול ?
[email protected]
רק טוב :-)
שכרון חושים hanaka 09.09.08
עקבתי אחרי כל הכתבות שלך... שוב אני רוצה לציין
את מוכשרת ואני חושבת שאת מתבזבזת בהייטק... ממש גרמת לי להתגעגע יותר לדרום אמריקה עם התיאורים המדהימים שלך... והיו פעמים שחשבתי שאת פשוט קוראת את מחשבותי וכותבת. את יכולה לכרוך הכל בספר יש הרבה טיפים שנתת ולאלה שייסעו בעתיד ילמדו. שנה הבאה אני עושה גיחה לפחות חודשיים... לצערי אני עובדת אם לא הייתי אוי מתמקמת ליותר זמן דרום אמריקה מ ד ה י מ ה .............
ברוך שובך חנה44 30.08.08
כאחת שחזרה מטיול של 3חודשים בארגנטינה ובצילה רגשת אותי מאד מאד.הצלחת להעביר בצורה מרתקת את כל החוויות שעברת.
איזה יופי איסי1 29.08.08
ממש כיף היה לקרוא את כל הבלוגים שלך מאד יפה ברוכה הבאה וממש היצלחת לרגש אותי עם כל פרט ופרט עקבתי ממש בדריכות אחריך אחרי כל הבלוגים יפה מאד ובהצלחה בהמשך אשמח לקבל טיפים גם אני חולם על טיול כזה מענין מקווה שפעם נגשים תודה ביייי
המסתם אותי :) oritne 28.08.08
האמת היא שבימים אלה ממש אני מתוזזת מראיון עבודה אחד למשנהו. באמת הרבה יותר פשוט היה לשבת בבית ולעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות, אבל כבחורה חומרנית ונהנתנית, נראה לי שאחזור להייטק... את הבלוג בתפוז כנראה שאמשיך לתחזק בשעות הפנאי. אתם תמיד מוזמנים לשם :) שלכם, אורית.
יופי של בלוג אני כבר 5 שנים ירון 63 28.08.08
מאז הטיול ומתגעגע ,התיאורים היפים ומלאי ההומור גרמו לי להתגעגע עוד יותר,יש בזה פחות כסף אבל אולי תשקלי הסבה מקצועית לעיתונאית/סופרת/כותבת ספרי מסעות בשעות הפנאי?
תמשיכי לכתוב... carioca 28.08.08
בלוג נפלא, אולי תמשיכי לרשום, עם התיאורים שלך גם חדרה אפילו נשמע טוב...
מרגש עד דמעות Hadasta 27.08.08
חבל שזה הבלוג האחרון...באמת נהנתי לקרוא כל אחד מהם!
הרבה בהצלחה בהמשך!
הדס

קבלו הצעות לכרטיס טיסה