מהרי האנדים עד למישור החוף - סיכום מסע

  כותבת הבלוג :

אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

8/9/08                                                                                                                                


                     מהרי האנדים אל מישור החוף - סיכום מסע         

כמעט חודשיים אחרי, והכל כבר מאחוריי. המסע, החזרה, הנחיתה, הפגישה עם אמא ועם המשפחה, הדמעות, הבלונים, ההתרגשות. זהו. חזרתי לארץ.
בערב הנחיתה אחי לקח אותי הביתה, ואני בהיתי בעיניים משתאות בנופים המוכרים. היי! מחלף חולון נשאר אותו הדבר. הייתי בטוחה שיגמרו אותו עד שאחזור. מה זה פה, בוליביה?
רצפת הדירה שלי היתה מכוסה בג`וקים מתים. איכסה איכסה. לה קוקרצ`ה בא לרדוף אותי גם כאן. שלחתי SMS-ים לכל העולם שאני פה, ושמי שרוצה לעזור לי לנקות ג`וקים מוזמן לבוא.
הלכתי לסופר, קיבלתי הלם מחירים ושאלתי את עצמי אם ההיא שמאחורי הדלפק באמת תבין אם אדבר אליה בעברית. ליתר בטחון ניסחתי גם משפט בספרדית, על כל צרה שלא תבוא.
לקח לי כמה ימים טובים להפסיק לחשב 8 שעות קדימה לפני שהרמתי טלפון למישהו. הג`ט לג, לעומת זאת, נשאר איתי כמה שבועות, כשניצלתי אותו כתירוץ להישאר ערה עד חמש בבוקר ולקום מתישהו לקראת אמצע הצהרים.
פתאום אני ישנה באותה מיטה כל לילה ופוגשת בגדים שכבר שכחתי מקיומם, פתאום אף אחד לא מדבר כאן ספרדית (חוץ מגיסתי, השכנה שלי והפרואנית שאורזת את המוצרים בסופר), פתאום אני כבר לא צריכה לזכור סיסמאות לכל האתרים ולא צריכה לעשות log out כדי שלא יעשו לי שיחות מהסקייפ. פתאום המסנג`ר נפתח אוטומאטית עם היוזר שלי, ואף אחד כבר לא מתנפל עלי בהודעות נוסח "אורית!!! כפרה!!! איך שאני מתגעגעת!!!!!!!" (וחבל שכך!).

                                          

 לפעמים, בטיול, הייתי שואלת את עצמי מה אענה כשישאלו אותי איך היה. אבל ככל שהתחבטתי בשאלה, גיליתי עד כמה קשה לי למצוא תשובה מתקבלת על הדעת.
זאת אומרת, תמיד אפשר לחייך, לגלגל עיניים, ולבשר במבט מלא נוסטלגיה ש"היה מדהים". הרי זה מה שכולם מצפים לשמוע, לא? אבל בינינו, איך אפשר לתאר בשתי מלים תקופת חיים של שמונה וחצי חודשים?
כי הטיול הזה היה חיים שלמים. הוא היה מלא ברגעי אושר מתפרץ, בחוויית חופש מוחלט, בנופים משכרים, בכיבוש פסגות ושאיפת אוויר הרים, באתגרים עוצרי נשימה, באנשים מדהימים ומפגשים עם תרבויות ועולמות אחרים, אבל היתה גם בדידות, והיו רגעי עצב, ורגעים של דמעות ותסכול ומשבר, ונדודים לא קלים עם תיק ענקי על הגב, וחיפושים תמידיים אחר מקום לישון בו, וחרדות של מה יהיה אם יגנבו לי את הדרכון או הכסף או הבגדים, וגעגועים מטורפים הביתה.

 ואם יש משהו שבאמת מתקרב להמחיש מה היה הטיול הזה בשבילי, הוא הבלוג הזה, שהתחיל כמייל תמים ששלחתי לחברים, ובהחלטה של רגע הועתק במלואו לתפוז, וקיבל את הכותרת המחייבת "בלוג".

לא באמת ידעתי אם תהיה לי הסבלנות להמשיך ולתעד בו את קורותיי עד הסוף, אבל הוא יצר אצלי סוג של מחוייבות, ולמרות ההשקעה שהוא דרש ממני, תמיד חזרתי אליו. והוא דרש השקעה. אוהו! שעות של ישיבה מול המחשב, כיווץ תמונות, המתנה של דקות ארוכות עד שהן הואילו לעלות. בממוצע השקעתי כ - 3-4 שעות בממוצע על כל רשומה. עוד מעבר על הכתוב, ועוד תיקון, ועוד הגהה, ורגע אחרי שאני מעלה, אני כבר נוזפת בעצמי שיכולתי לכתוב את זה יותר טוב, ושזה בטח משעמם, ומייגע, ואחר-כך באות התגובות שכל-כך כיף לקרוא (חוץ מזו של החצוף שהסתלבט לי על הישבן וצונזר באבחת עכבר). באיזשהו שלב אני קולטת שהבלוג הזה הוא הקשר הכי ישיר שלי לחברים בארץ. שבזכותו שום דבר לא הולך כאן לאיבוד, שום זיכרון, שום סיפור, ושגם אם שטף ההתכתבויות עם החברים בארץ הפך מקוטע (חוץ מאשר עם אחד מיוחד, שפעם אפילו היה טורח להגיב כאן), הם ייבחנו על החומר כשאחזור, אז אין להם ברירה אלא לעשות מנוי ולקרוא.

 לטייל לבד

לדרום אמריקה נסעתי לבד. לגמרי לבד. היו לי לא מעט חששות. מההתאקלמות, מהנסיעות הארוכות, משודדים, מנהגי מוניות. בכל זאת, בחורה לבד בארץ זרה.

ועם זאת, רוב הזמן אפפה אותי תחושת בטחון. האנשים בהם נתקלתי היו אדיבים ומוכנים לעזור (לפחות עד שהגעתי לבוליביה והייתי צריכה לשירותים), ונהגי המוניות היו מסבירי פנים ולימדו אותי ניב חדש של השפה (ואני טוענת - רק אם הצלחת להבין נהג מונית דרום אמריקאי, אתה יכול לומר בבטחון שאתה דובר ספרדית). במשך שמונה וחצי חודשים לא גנבו ממני דבר, לא תקפו ולא שדדו אותי, ומלבד קצת כאבי בטן וקלקולי קיבה, שרדתי לא רע את המסע הארוך. אין מה לדבר. חברת הביטוח עשתה עלי רווח נקי. מצדי השתדלתי לא לקחת סיכונים מיותרים, להגיע לערים חדשות בשעות האור, ולא להסתובב לבד בלילה (לפחות עד שהגעתי לקוסקו וגיליתי את מועדוני הסלסה. ילדה רעה שכמותי).
אבל בזמן הטיול קרו לא מעט אסונות לישראלים ששהו בדרום אמריקה, וזה לא היה קל. אחרי כל אסון כזה עושים חשבון נפש ומבינים שאנחנו לגמרי לא מחוסנים, ומתקשרים לאמא, מרגיעים אותה, ובד בבד חושבים בכאב על ההורים שאיתרע מזלם והם כבר לא יזכו לאסוף את הילדים מנתב"ג, ומתקשים לעכל, והלב בוכה יחד איתם.

 העובדה שטיילתי לבד פתחה לי פתח להכיר אנשים חדשים, במסעדות, באוטובוסים ובהוסטלים, לדבר איתם בשפתם (טוב, גם עברית נחשבת שפה), לעיתים להצטרף אליהם ולטייל איתם, ואם נמאס, פשוט לחתוך ולהמשיך הלאה.

קורס הספרדית שלקחתי לפני היציאה מהארץ היה חיוני לאין ערוך. מעטים הם דוברי האנגלית בדרום אמריקה, והיכולת לתקשר עם האוכלוסיה המקומית תרמה לי משמעותית - לא רק כשחיפשתי חדר בהוסטל או הזמנתי מנה במסעדה ("סין חמון פור פאבור"), אלא גם כשרציתי לקשור שיחה עם האדם שישב לצדי באוטובוס. רק אז הייתי באמת מרגישה שאני פוגשת את דרום אמריקה האמיתית, האותנטית, וחווה בצורה הכי ישירה שאפשר את דקויות התרבות של האדם הפשוט, שצמא כל כך להכיר ולדבר עם אנשים זרים מארצות רחוקות.

אבל טיול לבד גם דורש המון אנרגיה. זה לא פשוט להיסחב לבד עם תיק ענק ולחפש הוסטל. זה לא כיף לשבת לבד במסעדה, ואין מצב שיוצאים לבד לטרקים, אז צריך לחפש שותפים נאותים, או פשוט - לא לצאת.

מה שעשה את הטיול, מבחינתי, היו בעיקר האנשים שפגשתי. הנופים יכולים להיות מדהימים, החוויות יכולות להיות מטורפות, אבל כל עוד לא היה עם מי לחלוק את זה, זה לא היה באמת מושלם.

 את אולג פגשתי לראשונה במעיינות החמים בפוקון, שם גילינו שיש לנו תאריך יום הולדת משותף (בהפרש של כמה שנים טובות, אבל כל מה שאגיד ישמש נגדי, אז עדיף שאשתוק). אחר כך, בברילוצ`ה, יצאנו יחד לכמה טרקים, ואז התקרבנו, והחלטנו שממשיכים יחד עד דרום ארגנטינה, ובואנוס איירס, ואז התפצלנו, ונפגשנו שוב בבוליביה, ושוב נפרדו דרכינו, ובפרו נפגשנו שוב. לא יכולתי לחשוב על שותף אידיאלי ממנו. חוויית הטיול בזוג היתה שונה לחלוטין מחוויית הטיול לבד, וברוב המקרים גם מהנה יותר. יש עם מי לחלוק חוויות, יש עם מי ללכת לאכול. יש מישהו שהוא שותף להחלטות, שיושב לידי באוטובוס, ששומר על התיקים בזמן שאני מחפשת הוסטל, ושעצם הנוכחות שלו משרה הרגשת בטחון גדולה פי כמה וכמה.

טיול תמים או עבודה במשרה מלאה?
אז מי חשב שזה קל מי???

שומעים טיול לדרום אמריקה. חושבים איזה יופי. חופש. סייסטה (כמו שהגדיר את זה מישהו שראיין אותי לעבודה לא מזמן וישר הועמד על טעותו). איזו סייסטה? מה זה פה, הודו???
אנשים יקרים, צר לי לנפץ את הסטיגמה, אבל הטיול הזה היה לא פחות מאשר אוסף של משימות. הוא תבע ממני לקיחת החלטות לא פשוטות, לימוד אינטנסיבי ורציף של המסלול, כוח רצון, כושר גופני, עמידות בקשיים פיזיים, עמידה בלוחות זמנים, דבקות במטרה וידיעת שפה נוספת כדרישת סף.
אז לאיזו עיר לנסוע? ועם איזו חברת אוטובוסים? ולאיזה הוסטל ללכת? לאיזו אטרקציה לצאת? עם איזו סוכנות? עם אילו אנשים? ומתי? מתי???
ואז לארוז, ולקום מוקדם בבוקר, לעלות על אוטובוס, לנסוע 8 שעות, לרדת באמצע כלום ולחפש הוסטל עם מוצ`ילה ענקית על הגב, ואז לגלות ששכחתי את החולצה שאני הכי אוהבת בעיר שנמצאת 600 ק"מ מכאן. לצאת לאטרקציות עם אנשים שאני לא מכירה, לחוות לעיתים קשיים פיזיים וקור מטורף, לחזור אחרי שלושה ימים, לקנות כרטיס לאוטובוס הבא, ולהידחק במושב צר באוטובוסים רעועים, בדרכי עפר תלולות ומלאות אבק, לנסיעה של 12 שעות, וחוזר חלילה.

בדרך כלל הייתי שוברת את הרצף, לוקחת פסקי זמן מהמירוץ. לא אהבתי את החפזון הזה, שדרש להספיק הכל בזמן מינימום. הייתי מתמקמת במקומות שמצאו חן בעיניי, ונשארת יותר מיום יומיים. לפעמים שבוע, לפעמים גם שבועיים ויותר. הייתי נרקבת לאיטי, ואז, כשממש מרגישה שמיציתי, עוברת הלאה.

 והבלוג הזה - מה יהיה עליו?
כן. אני מודה. התמכרתי לכתיבה. והאמת היא שזה יהיה מרענן לכתוב דברים בזמן אמת ולספר על הרפתקאותיי בארץ המובטחת מהמחשב בבית.
אז אולי אמשיך את הבלוג, ואם כן, אצטרך לשנות את שמו, וצריך להתחיל לחשוב על שם חדש ("מדרום אמריקה לדרום תל-אביב" היה נשמע לא רע, אבל בשביל שזה יהיה אמין אני צריכה לעבור דירה).

 אז זהו. כבר כמעט חודשיים שאני בארץ. כבר לא סופרת שעות. כבר מדברת בסופר עברית בלי לחשוש (חוץ מאשר עם הפרואנית ההיא), כבר מתוזזת מראיון עבודה אחד למשנהו ומתכוננת נפשית לחזור לשוק ההייטק שזנחתי לאנחות לפני עשרה חודשים. אבל לפעמים נעצרת לרגע, מביטה החוצה מהחלון, מדמיינת בגעגועים את קוסקו, ואת ברילוצ`ה, וסמאיפטה, ומייחלת לחזור, רק לשבועיים, רק לטעימה קטנה, רק לנגיעה קטנטונת, ואז לשוב חזרה למציאות.
והיום, כששואלים אותי איך היה הטיול, אני פשוט מחייכת, מגלגלת עיניים, ומבשרת במבט מלא נוסטלגיה ש"היה מדהים, פשוט מדהים".

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.7/5 מספר מדרגים: 15

תגובות (6)

קראתי את כל הפוסטים באדיקות.. talagm26 09.06.13
ואני חייבת לומר שנהניתי מכל שניה. זה היה ממש כמו לקרוא ספר טוב, הייתי במתח לראות מה יקרה בפרק הבא, התרגשתי מהרגעים המרגשים וגמעתי כל מילה בשקיקה.. את כותבת מקסים, משעשע ומעניין, ובזכותך יש לי הרבה יותר אומץ לעשות את הטיול שאני רוצה לעשות. למרות שעבר הרבה זמן מהטיול שלך, הרגשתי צורך לספר לך כמה נהניתי וכמה הכתיבה שלך הגיעה אליי והשפיעה. תודה רבה!!!
מ-ד-ה-י-ם!!! nudels 15.09.08
אורית פשוט אהבתי את כתיבת הסיכום של הטיול... אני חזרתי לפני שלושה שבועות וגם כתבתי סוג של סיכום למשפחה עם דברים מרכזיים שאף פעם אני לא אשכח ואני חייבת לציין שפה החזרת אותי אחורה שוב לטיול שלי... לפרטים קטנים עוד יותר ממה שאני זכרתי...
תמשיכי לכתוב כי יש לך את זה!! בהצלחה בהמשך!!
היי דורון oritne 12.09.08
בכמה שורות החזרת אותי בבת אחת כמה חודשים אחורה ועוררת בי ערגה מטורפת לחזור לשם. אתה כותב מקסים. נראה לי שאתה צריך לפתוח בלוג משל עצמך. באקוודור לא הייתי, וגם בקולומביה לא, ואיפשהו אני עוד אומרת לעצמי שאעשה את זה. חודש באקוודור. וואו. כיף לך. את הבלוג אני ממשיכה בתפוז ומתארת את המשימה הבלתי אפשרית של חזרה לשגרה. אתה תמיד מוזמן לשם. תהנה מהטיול (גם בשבילי...). אורית.
לאורית shado 12.09.08
הכתיבה שלך, מעוררת בי געגוע בל יתואר לזמן ולמקום נשכחים, לאנשים ותרבות נעלה.
אני, כבר 5 שנים מאז, מבכה כל רגע שחלף, כל צ´ולה שתפסתי לצילום, וכל זיכרון מימים שהיו.
ב26 לדצמבר אני אהייה באקואדור.
נכון, רק חודש, ונכון, זה כדי לפגוש את המשפחה,
אבל גם לואיס וקרלוס מהוסטל "גן עדן" יהיו שם, וג´נט ואיתי מבאניוס, והעצים והאוריינטה, והפירניות וגם הצ´ולות, כולם יחכו שם, שרק יגיע היום..
דורון
נ.ב. תשקלי ברצינות לפתוח בלוג המשך, אם חסר לך חומר לכתיבה, תוכלי להשלים אותו באיזו קפיצה קטנה לאמריקה. דרום אמריקה.
איזה כיף לך!!! oritne 11.09.08
את נוסעת ממש בתקופה שאני נסעתי (אני יצאתי מהארץ ב - 20/10). הכי אידיאלי לדעתי מבחינת מזג אוויר זה להתחיל בצפון ארגנטינה ולהדרים לאט לאט, דרך ארגנטינה וצ´ילה. בכל מקרה, הטיול שלך עומד להיות בלתי נשכח. תהני המון!!!
אורית.
וואו אפיפושה21 11.09.08
כל כך כיף לקרוא את הבלוג שלך!!!
אני נוסעת עוד ב30ץ10 וכל מה שאת כותבת רק גורם לי לרצות להגיע לשם כבר...:)

קבלו הצעות לכרטיס טיסה