החלטתי להסתובב... | הוואינה פוטוסי, בוליביה

כתב וצילם: אתגר רוטנר

החלטתי להסתובב... 150 מטר לפני הסוף, כבר ראיתי את הפסגה, מרחפת מעלי מרחק נגיעה, אבל אין סיכוי, אני לא מסכן את החיים שלי בשביל ההר הזה, זה לא שווה את זה. כבר כמה מאות מטרים שאני סוחב את עצמי, מדדה למעלה צעד אחר צעד. כל שאיפה של אוויר רק מקפיאה את הראות וכל נשיפה החוצה מרגישה כמו מלחציים שלוחצות במשקל של 200 קילו.
אז למה בכלל?
8 חודשים לפני זה, עוד בכלל בארץ, ישבנו בבית והחלטנו שאת הפוטוסי אנחנו מטפסים. בטח מה? אנחנו לא נעשה את הפוטוסי? כולה 6088... אז אומרים שזה קשה אבל עשינו טרקים בחיים שלנו וקצת גובה לא ישבור אותנו.
אחת המטרות היחידות שהצבנו לנו עוד מהארץ היתה "הוואינה פוטוסי"
אז התפצלנו בדרכים אבל החלטנו שאת הטיפוס הזה אנחנו הולכים לעשות ביחד.

הגענו לבוליביה, וסגרנו את הטיפוס עם חברה שאפשר לסמוך עליה. שילמנו 500 שקלים במטבע מקומי ובעיקר לא ידענו מה מצפה לנו, ידענו שיהיה קשה אבל הגובה נחת עלינו בהפתעה בצורה שלא דמיינתי מעולם.

יום שלישי בבוקר (ערב יום כיפור) יצאנו בואן לעבר הפוטוסי. נסיעה של שעתיים בדרך עפר, מאוד קרוב ללה פז בצורה מגוחכת. קבוצה של 11 תיירים מכל מיני מקומות בעולם, גם בנים וגם בנות, מדריכה אחת דוברת אנגלית קצת יותר טוב מהשאר - קראו לה ריצל...

אז מה? יש גם בנות.. בטח יהיה סבבה, המדריכה בחורה! והיא לא נראית איזה מפלצת, נורמטיבית לגמרי... מה כבר יכול להיות?

הגענו לbase camp- גובה 4700.
גובה סביר לחלוטין.. קצת קשה לנשום אבל לגיטמי, לוקח קצת זמן להתרגל לגובה. מבנה מעץ, ממש פינוק, אפילו לא אוהלים, מה יכול להיות יותר טוב מזה.
אכלנו ארוחת צהריים והתארגנו ליציאה. יציאה למה? רק להתאמן קצת עם הציוד המיוחד על קרחון קפוא.

אז התלבשנו בציוד שהתאימו לנו מבעוד מועד בסוכנות. נעליים מיוחדות שכוללות שתי שכבות (כמו של רולר בליידס) אליהן מחוברים קרמפונים, שהם דוקרנים בסוליה של הנעל להליכה וטיפוס בשלג ובקרח. מכנסי סערה נגד רוח ומים. עליהם חתיכת בד עם סקוטש שמלופפת על כל ההיקף של הרגל, מהברך בערך עד העקב - כדי לחסום עוד טיפה מהקור שחודר לכל מקום. רתמה מחוברת עלינו, גרזן קרח בהישג יד וציוד חם שלנו אישי. לא כזה נורא. רק אימון בגובה נמוך יחסית - 4800.

יצאנו מהמבנה לעלות עליה של 100 מטר ולהתאמן שם. עם הנעליים הבלתי נוחות בעליל וכשיש שלג ורוח שפוגעים כמו מסמרים בתוך הפנים זה לא החוויה הכי נוחה שחוויתי אבל עדיין היה מגניב במיוחד ואפילו ממש כיף. התאמנו על מספר טכניקות הליכה וטיפוס בקרח. ביניהם גם סנפלינג עם שני גרזנים, קרמפונים ואבטוח של המדריך לרתמה שמחוברת אלינו. היה יום רגוע מאוד אבל תנאי מזג אוויר קשים. ערפל, שלג, קור ורוח..
חזרנו בהליכת ירח (בגלל הנעליים) חזרה אל הbase camp. תה חם פופקורן ועוגיות חיכו לנו על השולחן.. פצצה, סך הכל תנאים פצצה..
אז אחרי נשנוש של אחרי צהריים, שתי סיגריות עם שוקו חם בחוץ ואפילו ארוחת ערב הלכנו לישון... תנאים אגדה - מזרון עבה במתחם סגור עם שקש.

לילה ארוך במיוחד שעבר מהר במיוחד. 12 שעות שינה עברו חלפו להן. בערך ב2 בלילה התעוררתי, וצריך לשירותים. אין שום סיכוי בעולם שאני יוצא מהשקש ובטח ובטח שלא יוצא עכשיו לשלג לעבור את ה4 מטרים שמפרידים בין דלת הכניסה למבנה לדלת הפח הקפואה של השירותים. אז חזרתי לישון. וישנתי אגדה. 7 בבוקר - קמתי כמו גדול התארגנתי והלכתי לשירותים.

סך הכל אחלה לילה. ישנו טוב, והרבה...

 

התישבנו לנו מול השולחן לארוחת בוקר, רעננים מלילה ארוך וחמים בתוך השקש. אבל מה.. אין תאבון, יש משהו בגבהים האלה כנראה, או בקור הזה שגורם לך לא לרצות לאכול. התאבון שלי ירד מ100 ל10... שניים שלושה ביסים בכוח (כי אני יודע שאני אזדקק להם) זה כל מה שהצלחתי לאכול.

ארזנו את הציוד ויצאנו לכיוןן ה-high camp. ריצ'ל אמרה שזאת עליה של שעתיים, יאללה סבבה, בקליל... אמנם הנעליים בהליכה הזאת היו הנעליים שלנו ולא נעלי הטיפוס של החברה אבל היינו צריכים לסחוב גם תיק עם ל הציוד שאני מעריך שהגיע ל15 קילו. אפילו היה יום יפה ושמש טובה ניסתה להפשיר אותנו קצת מהקור. שעתיים לא פשוטות בכלל של עליה עם ציוד בגובה. כולה שעתיים שגמרו אותנו לכל היום.
אבל מה... הנוף.. מדהים. לגונות והרים מושלגים בכל כיוון והפוטוסי שמסתכל עליך מלמעלה רק נותן לך כוח להמשיך ולנסות להגיע אליו. באמת מקום יפיפיה.

הגענו גמורים לארוחת צהריים. מרק ומנה עיקרית אבל אין תאבון. אז לקחתי כמה שלוקים של מרק ואח"כ איזה ביס וחצי של קצת בשר בקר שלקח לי איזה 10 דקות לסיים. אוכל טרקים ברמה על הכיפאק אבל כשאתה מגיע לגובה 5130 אחרי יום מעייף אתה לא אותו בן אדם אם אותם הרגלים - נשמע מצחיק קצת ששעתיים שוברות אותך בצורה כזאת, בכל זאת אחרי 12 שעות שינה. אבל הגובה הזה כשהוא לא מגיע בהדרגה הוא קשוח במיוחד (לפחות לי היה קשוח במיוחד)

ריצל הסבירה לנו מה הולך להיות בהמשך היום. בעיקר מנוחה, עוד ארוחת ערב ועוד קצת מנוחה אחריה.
בשנ"צ נרדמתי נהדר. הצלחתי לישון איזה שעתיים מתוך הארבע. הספקנו לסדר את התיק ללילה ואפילו לשבת קצת שלושתנו ביחד. בסביבות 6 בערב הביאו את ארוחת הערב, מרק ומנה עיקרית, אחלה אוכל אבל הפעם אכלתי קצת במיוחד, פשוט לא הצלחתי. שתיתי קצת תה... ריצל וכל חמשת המדריכים הבוליביאנים נכנסו והתחלקנו לזוגות לקראת הטיפוס של הלילה. כל מדריך עם זוג. רון ואדום היו ביחד עם מריו (או בכינויו הידוע סופר מריו) ואני ביחד עם וויל - קנדי בן 34. המדריך שלנו קרא לעצמו גקי צ'אן אבל אני לא בטוח שככה קוראים לו באמת. יכול להיות שזה בגלל שהוא חולה נפש שלא מרגיש קושי בחיים שלו...

שחררו אותנו לצבור עוד כמה שעות שינה אבל זה לא כל כך הצליח. מתוך ארבע שעות שהיינו אמורים לישון נרדמתי אולי לשעה וחצי. הרוחות שורקות ומרביצות בחלון כל כמה שניות ואני רק שכבתי בשקש וקיוויתי שכשנצטרך לקום ולהתארגן אני לא אשמע את הרוחות האלה יותר. (מלחיץ משהו... )

הגיעה השעה. 11 וחצי בלילה. הדליקו את האור וצריך להתארגן. התרגשות פחד ואנדרנלין מטורף. יש כמה שלבים שצריך לעבור. הראשון זה לצאת מהשקש, קשה אבל אפשרי. השני זה להתחיל להתלבש. כולם בשקט. 11 אנשים בחדר ומעטים הדיבורים, כולם מתארגנים ומריצים מחשבות. התארגנו. המדריכים בדקו אותנו טוב טוב שהכל כמו שצריך והיינו מוכנים לתזוזה.
לא חיכינו אפילו דקה, ברגע שהיינו מוכנים פשוט יצאנו אל הקור. וקר! מאוד! חולצה תרמית, שני מיקרו פליז ומעיל גשם בפלג גוף עליון. שני גרביים, נעליים מיוחדות עם שתי שכבות ועוד כיסוי סביב כל הרגל. גטקס תרמי, מכנסי טיולים ומכנסי סערה. על הראש מסכת פנים, כאפיה סביב הצוואר בתוך המעיל, חם צוואר על הראש בתור כובע. בידיים - כפפות אישיות ועליהן עוד זוג כפפות, שכבת פליז ושכבה נגד רוח ומים.
על הגב רק התיק של השלוקר עם קצת שוקולדים, קסדה, קרמפונים ומשפקי שמש.

התחלנו ללכת, 12 וחצי בלילה. בהתחלה בסלעים, מטפסים לעבר השלג בחצי השעה הראשונה נעזרים בחבלים שקשורים שם כבר תקופה... הגענו אל תחילת השלג.

מתארגנים.. קסדה על הראש, קרמפונים (דוקרנים ) על הנעליים ויאללה נתחיל!

רון ואדום עם "מריו", ואני והבחור הקנדי עם "ג'קי צאן". התחלה לא הייתה קשה במיוחד. הליכה קשה אבל לא משהו מיוחד. הנעליים לא נוחות וכבדות וכל צעד שלך צריך לוודא שאתה לא נופל. הליכה דיי שפופה. גרזן קרח ביד משמש כמו מקל הליכה ליציבה בשלג.
אחרי כמה מאות מטרים הבחור הקנדי החליט שהוא לא ממשיך.
התחברתי לרון ואדום ביחד עם גקי צאן. היה קשה אבל לא נורא.
המשכנו להתקדם, אני מעריך שהיה כבר בערך 3 בלילה, הגענו בערך ל5500 וטיפסנו עם הגרזן על קיר בערך 70-80 מעלות, 10 מטרים סך הכל, אבל בגובה כזה ובקור כזה זו לא משימה פשוטה בכלל.

רון איבד את הגו פרו שלו בטיפוס הזה, הוא צנח אל תהום קרח ולא היה שום דבר שיציל אותו משם ולאף אחד גם לא היה את הכוחות כדי לחשוב בכלל איפה הוא. הרי הכל חושך מסביב, עצירה של דקה במקום מקפיאה לך את הגוף, הדבר היחיד שאתה רוצה, שזה יגמר ותמצא את עצמך למעלה ומתחיל כבר לרדת למטה.

היה לי נייר טואלט בכיס אבל באיזשהו שלב הפעולה הפשוטה כל כך של לפתוח את הכיס ולהוציא את הנייר הופכת להיות פעולה שאתה חושב שהיא מיותרת ומבזבזת אנרגיה שלא קיימת בך יותר. אז בלי להיכנס ליותר מידי פרטים אני רק אכתוב שמסכת הפנים שלי הייתה כולה קפואה ולא רק משלג ורוק...

המשכנו לעלות עוד קצת. השלוקר קפא. עוד פעולה פשוטה כמו לפתוח את הפקק של השלוקר ולשתות נהיית בלתי אפשרית. אחרי האבקות של כמה שניות בפיה החלטתי שזה לא יעבוד אז הכנסתי אותה בחצי כוח לתוך המעיל כדי שתפשיר קצת, היא באמת הפשירה רק קצת אבל בסוף הצלחתי לגבור על הפיה ולשתות חצי ברד חצי מים. בשלוקים קטנים.
לא שהייתי צמא פשוט ידעתי שזה חשוב שאני אשתה קצת תוך כדי. היו לנו שוקולדים, בתיק של השלוקר, אבל לא הייתי במצב להוריד אותו מהגב ולהתחיל לפתוח ריצ'רצ'ים
אדום הוציא לנו סניקרס שקפא ושברנו אותו איכשהו לכולנו.
שם התחיל כבר להיות לי ממש קשה.
כל כמה צעדים ביקשתי מנוחה, הקטע הוא שבמנוחה אתה לא נח לרגע, אתה רק קופא מקור, מנסה להסדיר נשימה ולא באמת מצליח.

התפצלנו.

רון ואדום המשיכו עם ג'קי צאן למעלה ואני התחברתי למריו. רק אני והוא. מחובר ברתמה עם חבל במרחק שני מטרים ממנו. הוא הולך ראשון ואני מדדה אחריו נשען על הגרזן. שלושה צעדים מנוחה, שלושה צעדים מנוחה. כל פעם שנעצרתי, התרסקתי על הברכיים ונפלתי הצידה, לא היו לי את הכוחות להתישב כמו שצריך...

בערך ב5700 נפלתי על הברכיים כמו כל נפילה רק שהפעם גם השתעלתי. היו לי כמה רפלקסים של הקאה. המשכתי... אני עוד בסדר, אין לי כאב ראש, לא כואבת לי הבטן. רק אין לי חמצן בגוף, זו הבעיה היחידה, בעיה נורמלית סך הכל. שרירים לא מתפקדים, ידיים ורגליים קפואות, צמרמורות חזקות, אף פה ושפם כמקשה אחת אבל בסדר אפשר להתמודד... קצת אחרי זה באחת הנפילות, הקאתי. לא שהיה לי כל כך מה להקיא אבל הקאתי את מעט עלי הקוקה שלעסתי כל הדרך למעלה. אז עוד פעם בלי יותר מידי פרטים אבל זה היה ירוק.. החלטתי שאני ממשיך, לפחות להגיע עד רון ואדום, כבר הבנתי שאני צריך להיות מודע ולא להיות טיפש. לפסגה כנראה שאני לא מגיע היום.

הכל קפוא מסביבך. 15- מעלות לפחות. מה שאתה רואה זה את האור של הפנס שמחובר לקסדה מאיר על השביל שלג שמלפניך. הרגליים של המדריך בעיקר, כי להרים את הראש ולהתישר דורש המון אנרגיות שלא היו קיימות בי עוד. כל הלילה הנוף שאתה רואה זה הרגליים של המדריך ומקרה הטוב כמה אנשים גמורים שאתה חולף על פניהם או שהם חולפים על פניך כשאתה מקופל ומרוסק על הקרח.
לרגע אחד ראיתי מראה שאני לא אשכח בחיים. הכל חשוך מסביב ומרחוק רואים את לה פז כמו מטוס - מרבד של אורות, כמו שטיח אורות רחוק וזה פאקינג עיר בגובה 3600! הכל בקטן קטן קטן...

5900 - פגשתי את רון ואדום, אמרתי להם שאני לא אגיע למעלה כנראה, אחרי שהמדריך אמר לי שזה מסוכן ושאני משוגע החלטתי שלפסגה אני לא עולה. אבל יכולתי עוד. הייתי מפורק אבל יכולתי עוד. אז אדום ורון המשיכו... ונשארתי לבד עם המדריך, בקור ובחושך.

מרחוק רואים התחלה של זריחה מתקרבת. פס אחד של סגול ברקע וכל השחור שמסביב נהיה כחול מרגע לרגע.
פתאום הוא הוציא מהתיק תרמוס תה חם, בחיים לא הערכתי תה בלי טעם כמו באותו הרגע... בשתי ידיים אפשר להגיד שתפסתי את הכוס. כמו תינוק שלא מצליח לתפוס דברים, חוסר מוטוריקה בשיט... העיקר שהתה נכנס לי לגוף.

ריצל הסבירה לנו לפני זה שה200 מטר האחרונים הם הכי קשים. יש טיפוס גרזנים לקראת הסוף וזה מאוד תלול. שלא נדבר על זה שאין חמצן שזה הדבר היחיד שקובע מבחינתי.

התחלנו לעלות את העליה האחרונה. כמובן שאני מדדה מאחורי המדריך בגוף כפוף נשען על הגרזן ונופל שני צעדים אחורה בכל צעד קדימה. אחרי 50 מטר בערך נפלתי, המדריך שאל אותי בפעם האלף אם אני רוצה לרדת למטה. והפעם אמרתי לו כן. הסתכלתי על הזריחה בחצי מבט והפסגה הייתה קרובה מתמיד, אבל מתחתי את החוט יותר מידי. הייתי מרוסק פיזית ונפשית בצורה שלא הייתי כך בחיים. זו לא הייתה עייפות ולא חולשה, ולא מחלה. כשהגוף לא מקבל טוב את העובדה שאין לו חמצן אתה לא מרגיש כמו עצמך.
אז החלטתי לרדת... כי פחדתי למתוח עוד את הגוף שלי.
והירידה הייתה סיוט חדש שנגלה אליי, רק אני והמדריך.
בירידה אני הלכתי מקדימה ורק חשבתי על השקש, לשים לי את הבקבוק החם מלא במים חמים בתוך השקש וליפול אליו. בחלק מהירידה ירדנו עם גרזנים. הייתי קשור עם חבל וכמו סנפלינג עם דוקרנים הנעליים וגרזן צריך לרדת למטה..
כל שאר הירידה פשוט פתחתי רגליים והירידה משכה אותי למטה. המדריך אמר לי שאני מקשה על עצמי שאני יורד מהר וכל הזמן משך אותי בחבל כשסטיתי מהדרך. כמו כלב, סוס, פרה... לא הייתי אני. הנוף היה מדהים, באמת מדהים ראיתי את הזריחה מול העיניים שלי מתחילת הירידה ועד סופה, מגובה לא נורמלי. כל רגע בזריחה היה מדהים. ואפילו הייתה לי מצלמה בכיס. מריו שאל אותי כמה פעמים אם אני רוצה לעצור לצלם ולא הייתי מסוגל לחשוב על לפתוח את הריצרץ של המעיל. המצלמה התחילה את הלילה בתוך הכיס וגם סיימה אותו שם בלי פעם אחת בחוץ.
הגעתי לhigh camp אפוס כוחות מילאתי בקבוק במים חמים ונפלתי לתוך השקש.

אחרי כמה שעות (אני ירדתי מהר יחסית את הירידה) רון ואדום הגיעו גמורים על החיים גם כן. הייתה עוד ארוחת צהריים ומשם התקפלנו base camp. את הירידה הזאת ירדתי מאוד לאט. לקחנו את כל הציוד הכבד ושוב התיק הגדול עלינו עד ל-base camp שם חיכה לנו ואן שלקח אותנו ללה פז.

אני שמח שעשיתי את הטיפוס הזה. היה מאוד קשה והבאתי את הגוף שלי למקומות שאני לא מכיר. אמנם הוא נחשב לטיפוס הר לא מהמטורפים אבל בהחלט לא משימה פשוטה. יכול להיות שזה אינדיבידואלי כי בכל זאת כל גוף מגיב אחרת. לי היה קשה ברמה שלא הכרתי לפני כן.
ואני גם שמח שהחלטתי להסתובב. ראיתי נוף לא נורמלי, הבאתי את עצמי למצב קיצון. כמובן שהפסגה הייתה חלום שלא התגשם אבל העדפתי לוותר על החלום באותו רגע כדי שלא יהיה מאוחר מידי.

חוויה שאני לא אשכח בחיים...

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 0/5 מספר מדרגים: 0

תגובות

קבלו הצעות לכרטיס טיסה