בוליביה בשבוע

31/12/09

כתב וצילם: ג'ונתן רויזין
שלום. קוראים לי ג'ונתן ואני עשיתי את הטיול-אחרי-צבא שלי, לפני הצבא. אחרי שנה של דחיית שירות, נשארו לי חודשיים וחצי לטייל וחמש ספרות בבנק, אז החלטתי לטייל. לאיפה? דרום אמריקה.

                                                                            

               
                               בוליביה בשבוע

לה פאז, בוליביה. 07.11.08-03.11.08
לה פאז. האמת? בדיוק איך שתיארו לנו אותה. ענקית, צפופה, ענייה. כל העיר הזאת היא שוק אחד גדול. כאילו לקחו שוק ענק, ונתנו לו מעמד של עיר. מסתכלים ימינה - שוק. שמאלה – שוק. למעלה - שוק. ממשיכים קצת - שוק. יורדים למטה - קתדרלה גדולה, ולידה - שוק. המון עוני ברחוב. ממש המון. מיניבוסים עוברים כשילד יושב מקדימה וצועק רצוף את כל התחנות שהמיניבוס עובר בהם. המון אנשים מציעים לקנות סמים ברחוב. בהתחלה קיבלנו קצת הלם תרבות. עם הזמן, התרגלנו קצת. קשה לי להגיד שבסוף כבר אהבתי את לה פאז, התרגלות זה יותר המילה. גם תמיד כיף לקנות פליזים בהזמנה אישית במחירים כל כך מצחיק. אגב, אנטוניו - היצרן פליזים הכי טוב בלה פאז.
 

                             

תכננו להיות בלה פאז שלושה ימים. בתאכלס בסוף היינו חמישה ימים. חבל, סתם בזבוז זמן. לא עשינו שם שום דבר מיוחד. סתם קניות, ובעיקר שטויות. לימדתי גם את סולטן לשחק טרוקו, ככה שסוף סוף היה לנו משחק קלפים לשניים. גם פיתחנו שם תמונות, שזה היה קצת כאב ראש. בכלל, כל דבר בבוליביה זה כאב ראש. עם כל הכבוד להבנת השונה ולקבל תרבויות אחרות וכל מיני כאלה, בבוליביה מקבלים עצבים, והרבה. לא קיבלתי אף תשובה נורמאלית על איזשהי שאלה ששאלתי. כל דבר הופך להיות בעיה. והם ממש לא מבינים כלום בתיירות או בשירות לקוחות. סתם דוגמא, בקפיצה כרונולוגית קצת קדימה, הייתה לנו בעיה בסלאר בבוליביה באחד הערבים כי הטבחית הכינה לנו ממש מעט אוכל. בדרך כלל לא מתלוננים, אבל זה היה קצת מעליב. כשהלכתי למדריך להסביר את המצב, הוא באמת לא הבין למה אני פונה אליו. "אתה רעב, לא אני". ועוד טרח להאשים אותנו בזה שלא הודענו מראש שאנחנו "אוכלים הרבה" כי יש אנשים ש"לוקחים ביס ועוזבים את זה בצד". לכו תתווכחו איתם.
עוד דוגמא קטנה. אני שואל במסעדה כמה עולה רבע עוף. 9. סבבה, וכמה עולה חצי עוף? המלצר דופק בי מבט כאילו שאלתי אותו את השאלה הכי דפוקה שהוא שמע בחיים, וענה לי. 18 כאילו? לא מבינים כלום במסחר. ועוד קטע, שהתחיל כבר מפרו, אבל בבוליביה אפילו בלט יותר, זה העובדה שלאף אחד אין עודף להביא לי. אני צריך לשלם 3 בוליביאן למונית, אני מביא לנהג שטר של 20 הוא עושה פרצוף כאילו הבאתי לו שטר של 200. אחד המשפטים שאני אזכור הכי הרבה פה מפרו ובוליביה זה:
NO TENGO CAMBIO - אין לי עודף. גם קרה לי כמה פעמים שרציתי לקנות משהו, הבאתי שטר גדול והמוכר מסתכל עליי ואומר לי "אין לי עודף". כאילו מה אני אמור לעשות? אין לך עודף, יופי, אז אני אמור ללכת לפרוט? לך אתה תפרוט! שוב, שירות לקוחות זה לא הצד החזק שלהם.

                             

אה, ועוד משהו שקנינו בלה פאז, כי כל הסרטים הצרובים עשו לנו חשק, זה די וי די נייד. גאוני, איך לא חשבנו על זה קודם. עם כל הנסיעות האלה, ד יוי די נייד בא מצויין. חיפשנו אחד במחיר נורמאלי. אחרי חיפושים של שעה וחצי בערך, מצאנו משהו שאהבנו. המוכרת טענה שהוא חדש, אבל הוא היה קצת מלוכלך, אז הצלחנו להוריד אותה הרבה במחיר. יצא לנו 150 שקל בערך לכל אחד, והאמת שזה השתלם לנו מאוד. תענוג. בנסיעות מאז ראינו הרבה סרטים. בסוף אחד מאיתנו יקנה את החצי של השני ויישאר עם הדי וי די, אבל בינתיים זה משרת אותנו יופי. קנייה טובה.
היה מקום אחד טוב שבו אכלנו בבוליביה - "לה קאסה ארחנטינה". מסעדת בשר שהמליצו לנו עלינו - ולא איכזבה. הזמנו 1.6 קילו לומו, וזה עשה את שלו. בשר מצוין, פירקנו אותו בקלות. עם צ`יפס, וקצת ארוס קון קסו - אורז עם גבינה, היינו מסודרים יופי.
התעכבנו בלה פאז מכל מיני סיבות מפגרות כמו זה שלא השגנו כרטיס לאוטובוס של היום שרצינו וכו`. טוב, אז אחרי ארבע לילות בלה פאז, שלדעתי הם שלושה לילות יותר מידי, נסענו בנסיעה לילית לאויוני.

                             

אויוני היא עיירה קטנה, שבתאכלס אין בה כלום, חוץ מהסלאר הכי גדול בעולם. אם לא היו לידה איזורים כל כך יפים, אני מתאר לעצמי שהתושבים בה היו מתאבדים מרוב שיעמום. ידענו שהמקום יהיה כזה, לפי המלצות של אנשים אחרים, אז החלטנו לנסוע כבר באותו בוקר שבו הגענו. זה היה קצת סיכון שנהיה עייפים, כי רוב הדרך מלה פאז עד אויוני היא דרך עפר, בלי אספלט, אז קשה לישון. אבל לי זה אף פעם לא הפריע, ישנתי כל הדרך. גם נסענו בחברה הכי טובה בבוליביה, שעולה פי שלוש מכל אוטובוס אחר, וכנראה בצדק. הרגשתי ממש במטוס.

טיפים ללה פאז:
הלכנו להוסטל "אל לובו", ורצינו לעבור אחרי שעה וחצי. לזה אני קורה ישראליאדה מגעילה. אבל מה מגעילה. וכל האנשים ששמעתי אחר כך שהיו שם גם כן ברחו משם. יש הרבה הוסטלים של "פליטי לובו", אני הייתי בגלוריה, והייתי בו יחסית מרוצה, בטוח יש שם אחרים יותר טובים. לא התעמקתי, רק רציתי לעוף מלה פאז כמה שיותר מהר.

תאכלו שם פיצות. יש שם פיצות טובות. אם אתם רוצים להתפנק, תאכלו ב La Casa Argentina. הזמנו שם 1.6 קילו לומו (פילה) במשהו כמו 80 שקל, והיה שווה. בארגנטינה לא אכלתי בשר כל כך טוב. אולי הייתי משוחד כי שאר האוכל שם ממש גרוע, אבל בכל מקרה מאוד טוב שם. לא משנה מה אומרים לכם, אל תאכלו במסעדות הנוראיות שמציעות לכם כביכול פלאפל ובכביכול סביח וכביכול לאפות. למה כביכול? תגיעו לשם, תבינו.

אינטרנט. כולם מדברים על מריצה, ובצדק. אישה מדהימה, הרגשה כיפית כל הזמן ומאוד קרוב לאיזור של המלונות של הישראלים. אה, וגם האינטרנט מצויין

                             

תעשו פליזים ומעילי עור! מעיל עור ספציפית לא עשיתי כי זה לא הסגנון שלי, אבל מי שאוהב, שיעשה שם. לגבי הפליזים, יש הרבה עושי פליזים מפורסמים בקרב הישראלים, מה שהופך אותם לעמוסים, עצבניים ויקרים. לכל מי שעושה פליזים בלה פאז יש לי שם אחד לתת לכם. אנטוניו!! הבן אדם תותח על. נכון לכתיבת שורות אלה הוא זול בצורה משמעותית, הוגן ועושה את הפליזים מהר מאוד. הבית שלו די מוסתר אבל הוא מאוד קרוב לאיזור של הישראלים. תבררו קצת, ותמצאו.

אויוני, בוליביה. 10.11.08-08.11.08

הגענו ב-10 בבוקר, באיחור מזערי יחסית של שעתיים, לאויוני. לגבי העיר עצמה – זאת העיר הכי מתה שראיתי בחיים. שמעתי על אנשים שנתקעו שם שלושה וארבעה לילות, והייתי מעדיף שישדדו אותי ולא להיות בעיר הזאת כל כך הרבה זמן. עיר נוראית. תתכננו את הזמן בצורה כזאת שלא תשארו שם שניה אחת יותר ממה שצריך.

אז מה עשינו שם? דבר ראשון, לחפש את הסוכנויות כדי לנסוע לסלאר. הייתה לנו רשימה של סוכנויות עם המלצות, שביררנו עליהם בגרינגו כבר מלה פאז. האמת, יותר נכון הייתה לנו רשימה של סוכנויות עם אזהרות מפי אנשים שרצו לנסוע דרכם והסוכנות דפקה אותם ולקחה להם את כל הכסף. היו לנו חמש סוכנויות שאנשים העידו עליהם שהסוכנויות האלה דפקו אותם, וסוכנות אחת בלבד שאנשים יצאו ממנה מרוצים. טוב, עדיף ללכת עליה מאשר ללכת על עיוור. הגענו לשם ובדיוק היו שם שלושה ישראלים שחיפשו עוד שני אנשים בשביל לצאת לסלאר לסיור שבדיוק רצינו. מצוין, קופצים על זה. גם מחיר יותר טוב ממה ששיערנו שיהיה. מסתבר שעשינו טוב שביררנו מראש כי החבר`ה האלה הלכו קודם לסוכנות אחרת וההיא דפקה אותם, ולא החזירה להם שקל. אז הם באו לסוכנות שלנו, ושילמו שוב. בדיוק בשביל זה ביררנו, יצא טוב.

                             

אוקיי, אז מה זה הסלאר? הסלאר דה אויוני הוא מדבר המלח הגדול בעולם. 10,500 קמ"ר, בערך חצי מהגודל של ישראל. ההיסטוריה של הסלאר היא ההיסטוריה הרגילה. פעם הסלאר היה אגם מלוח ורדוד מאוד, ועם הזמן ועם ההתחממות הגלובלית הוא התאדה והתאדה. פעם הוא היה ים מלח גדול, ועכשיו הוא מדבר מלח עצום. וזה פשוט מדהים. ברגע שמתרחקים מאויוני ונכנסים אל פנים הסלאר, פשוט לכל מקום שמתסכלים רואים לבן עד האופק. מאוד מיוחד. המרחקים גם עצומים, במונחים שלא רגילים אליהם. ראינו איזה הר געש רחוק, והמדריך אמר שנוסעים אליו. זה היה נראה כאילו אנחנו במרחק של רבע שעה ממנו, אבל לקח לנו בערך שעה וחצי להגיע אליו. וככה הלאה. בגלל הקטע שהכל לבן ושטוח בכל כיוון, אפשר לעשות את התמונות המפורסמות של האפקטים של המרחקים. אני אוכל את סולטן. סולטן מחרבן אותי. אני אוכל את מירב. סולטן עומד בקייס מצלמה שלי. וככה הלאה. נחמד. אחרי הרבה תמונות כאלה, אוכלים ארוחת צהריים בהוסטל ממלח. הכל בנוי ממלח. קירות, כיסאות, שולחנות, פסלים, הכל. מלח מלח מלח. לי אישית זה לא היה נראה מספיק בטיחותי אבל שיהיה.


                             

בערב - אי הקקטוסים. מדהים. אי באמצע הסלאר שיש בו קקטוסים עצומים. הגבוהים שבהם מגיעים ל12 מטר. לפי דעתי כל הסצינה הזאת נראית כמו ציור של צייר שרוצה להעביר איזשהו מסר. זה נראה כמו ים ולידו יש אי עם צמחייה, אבל הים הוא מדבר מת וגם הצמחים הם קקטוסים. אני מאוד אהבתי, זה היה מאוד מיוחד. וקחו את זה ותוסיפו לזה שקיעה, אז בכלל. בערב הגענו להוסטל ממלח אחר, אבל אותו עיקרון. הכל ממלח.

היומיים האחרים היו שונים לגמרי. אין יותר סלאר, אלא לגונות צבעוניות. הלגונה האדומה, הלגונה הירוקה. והיינו בדיוק בעונת הפלמנקו, ככה שהכל היה מלא בציפורים יפות. מגניב מגניב. ביום השלישי קמנו מוקדם בשביל לראות את הגייזרים, שזה מעיינות גופרית שמוציאים אדי קיטור. נחמד. ובסוף - 8 שעות נסיעה לאויוני. מזל שיש לנו די וי די נייד. אה, וגם סיימתי את הספר (סוף סוף).

                             

בסלאר הייתה לי אחת הסיטואציות שאני יותר זוכר מכל הנסיעה מדרום אמריקה, והיא דווקא לא קשורה בכלל לנופים שם. בזכות זה שאני מדבר ספרדית, יכולתי לדבר עם הנהג שלנו. בחור לא מבריק, אבל אני מאוד אוהב לדבר עם מקומיים, במיוחד עם כאלה שהם דווקא לא מהערים הגדולות כי הם נראים לי המקומיים הכי "אותנטיים". אז דיברתי הרבה מאוד עם הנהג על הפאצ`ה מאמא, אמא אדמה, והתעניינתי מאוד לשמוע מה האמונות שלו. בפרו באופן כללי רואים תופעה של אמונה באלוהים, בישו ובפאצ`ה מאמא. לא חושב שיש הרבה מקומות בעולם עם אמונה כזאת. בכל הטיול שלי התעניינתי במיוחד באמונות של אנשים, נראה לי שזה קשור לספר שקראתי "יש אלוהים?" של ריצ`ארד דוקינס. אגב, מומלץ מאוד.

                             

חזרנו לאויוני בערב. הנה עוד דוגמא להגיון הבוליביאני. יש מאויוני עד לגבול עם ארגנטינה 11 שעות נסיעה. באופן כללי יותר הגיוני לעשות נסיעות ארוכות בלילה כדי שאנשים ישנו ולא יבזבזו יום בנסיעות. אבל בדרך בין איויני לגבול זה אפילו יותר חשוב, כי הגבול בין בוליביה לארגנטינה לא פתוח 24 שעות ביממה. הוא פתוח עד אחרי הצהריים. עד איזה שעה בדיוק? אין שום דרך לדעת. בכל אתר כתוב משהו אחר, בלונלי פלאנט כתוב משהו אחר וכל האנשים ששאלנו נתנו לנו תשובות בטווח שבין 4 אחר הצהריים ל-12 בלילה. ולמרות שהגבול נסגר אחר הצהריים, יש אוטובוסים מאויוני לגבול רק בבקרים, ככה שחייבים לעבור את הגבול בלחץ של זמן ויש חשש שאולי לא עוברים את הגבול באותו יום ונאלצים להתקע לילה בעיירת גבול הבוליביאנית. למה לא לעשות פשוט אוטובוסים בערב כדי להגיע בבוקר רגועים? וגם ככה רוב האנשים שחוזרים מהסלאר רוצים לעוף משם באותו יום. אני באמת לא מבין את זה. האלטרנטיבה זה לנסוע ברכבת שכן יוצאת בלילה ומגיעה בבוקר, אבל היא לא עוברת כל יום. חזרנו מהסלאר יום שני, והייתה רכבת רק ביום שלישי. העדפנו לעשות כל מה שאפשר כדי לא להישאר יום באויוני. גם אם זה אומר לנסוע באוטובוסים של אויוני. אני אסביר.
הגענו בחמש וחצי בבוקר לתחנת אוטובוסים, גוררים את כל הדברים איתנו מההוסטל לתחנה, כי מי ייסע בעיירה המפחידה הזאת בחמש וחצי בבוקר במונית עם כל הדברים עליו. הגענו לשם, ראינו על איזה אוטובוס מדובר, ופשוט קיבלנו חום. לא ייאמן. זה אפילו לא אוטובוס. מעין ואן עם מקום ל20 אנשים. צפוף, חנוק ומאוד מסריח. אין תא מטען. כל הדברים שלנו - קשורים למעלה. אוי ואבוי. אגב, זה לא שהתקמצנו, זאת הייתה החברת אוטובוסים הכי יקרה באויוני. לא נורא, נשגיח על הדברים, נצטופף קצת ויהיה בסדר. זה מה שחשבנו לפחות. ואז גילינו שבאוטובוס הזה נוסעים גם בוליביאנים בעמידה. ככה שיצא שחלק מהנסיעה הייתה בוליביאנית תקועה מול הפנים עם ריח של עז. וכשהחלפנו אוטובוס בטופיזה, שם הגיע הפחד הרציני. שם אמנם התיקים שלנו היו בתא מטען ולא קשורים למטה, אבל זה לא מאוד הרגיע. זה בגלל שהשלוליות העצומות שבדרך לא הפחידו את הנהג האמיץ שלנו. הוא פשוט נכנס לכל דבר. וגם נראה לי מעליב לקרוא להם שלוליות. זה היה יותר לגונות קטנות. ברגעים מסויימים כל הגלגל היה בתוך המים ואנחנו רק מקווים שנקבל את התיקים שלנו יבשים. באף אחד מהאוטובוסים האלה לא העזנו להוציא את הדיוידי הנייד. הגיוני.
בסוף הגענו לגבול, עם תיקים יבשים ובדיעבד הנסיעה לא הייתה כל כך נוראה. העיקר שהכל היה בסדר בסוף. גם המעבר של הגבול היה חלק הרבה יותר ממה שציפיתי. תוך 5 דקות כבר היינו בארגנטינה עם חותמות בדרכון. מ-צ-ו-י-ן. כמה ימים אחר כך גילינו שהאנשים שנסעו ברכבת והגיעו לגבול בבוקר נאלצו לחכות בתור במשך ארבע שעות בערך, ככה שבכלל יצא לנו טוב.

טיפים אויוני:
תתכננו את הזמן טוב, ככה שלא תצטרכו להיות באויוני אפילו יום. תגיעו בבוקר, תעופו כמה שיותר מהר לטיול סלאר של שלושה ימים, ותתכננו את זה ככה שמתי שתחזרו תהיה רכבת, ולה תקנו כרטיסים מראש. אתם באמת לא רוצים להיות בחור הזה. תכנסו לגרינגו ותבדקו המלצות לחברות, ואזהרות מחברות. רצוי להתארגן על אנשים שכיף לכם להסתובב איתם, כי אנחנו היינו עם אנשים ככה ככה וזה טיפה הרס.

אימייל: [email protected]
מסנג'ר: [email protected]
פייסבוק: jonathan roizin
ליומן המסע של ג'ונתן

דרגו את הכתבה
ציון סופי: 4.1/5 מספר מדרגים: 13

תגובות (5)

בטלן ובור Karni 27.01.10
בטלן - כי לא מצא דרך לברר מה יש לעשות בלה-פז וסביבה., וכך נשאר בור ועם הארץ....
זו יבשת אחרת, מדינה שונה ומי אנחנו שנשפוט. אכן צדקו קודמי שכנראה הכירו את בוליביה מעט יותר.
הידעת שיש גם מוזיאונים בלה-פז ? יש שכונות יוקרתיות ולא רק משכנות עוני. מה לעשות, עוני הוא חלק נכבד בכל היבשת.
כדי לשהות מינימום באויוני - מתחילים שם את הסלאר ומסיימים אותו בטופיזה, שהיא קרובה לגבול עם ארגנטינה. או - מסיימים בצ´ילה בסן-פדרו-דה אטקמה וכל לא נוסעים במעגל, חוסכים חזרה לאויוני.
אבל מה, לפחות הבחור יודע לכתוב.
תגובה לכתבה ולטוקבקים מיכל 02.01.10
אני דווקא חושבת שהכתבה נחמדה, לא מפורטת ברמה גבוה כי הוא היה שם רק שבוע, לגבי מריצה הדעות קצת חלוקות אני מכירה אנשים שקצת נדפקו בגללה(שתשאר רק באינטרנט וזהו).
אבל נראה לי שקצת הטוקבקיסטים פה נסחפו, אז הוא עשה את בוליביה כולה בשבוע וקצת התלונן כמו כולנו בסוף של דבר, המילים על ישראליאדה קצת לא במקום אבל מי עבר בבוליביה ולא התרגז עליהם? אל תהיו יפי נפש, בייחוד שמדובר גם בבחור צעיר עם טיול מיוחד לפני הצבא ולא לאחר צבא...
כתבת גרינגו טיפוסית... עצוב TBS 02.01.10
לקרוא ולא להאמין... פעם אחרי פעם, אותם ישראלים אומרים את אותם דברים על בוליביה, ועל היבשת בכלל... אתה מדבר על הישראליאדה בלובו, אבל מטייל בדיוק כמו כל הישראלים, שעושים אותם דברים ומספרים אותם סיפורים... בוליביה בשבוע ??? מה זה בוליביה בשבוע ?? מה אתה יודע על מדינה ששטחה למעלה ממליון קמ"ר, מלאה בתרבות ילידית, שבטים, שפע כפרים, הרים וטרקים מהיפים ביבשת, כשראית רק 2 ערים ממנה (הכי תיירותיות אגב), וגם אז, עשית רק קניות ואכלת במסעדות, בלי שום טיול, טרק או אטרקצייה סביב לה-פאז... בקיצור חברים וחברות, אלו מכם שאוהבים לטייל, לראות נופים ותרבויות, סעו לבוליביה ולשאר מדינות היבשת, טיילו ותהנו... והכי חשוב.. להתרחק מעצות אחיטופל של ישראלים... ולמערכת גרינגו, מעט סינון לא היה מזיק באתר....
תחזור לארץ lkanab 01.01.10
עזוב אותך מלטייל בדרום אמריקה. אתה במילא לא נהנה להיות פה.

לה פאז היא אולי עיר מכוערת אבל מאוד מעניינת, יש בה ה-מ-ו-ן מה לעשות ומאות המוצ´ילרים שנשארים בה למשך חודשים יוכיחו זאת.

אין תודעת שירות? באמת?!
אחי, התבלבלת ביבשת. מי שרוצה תודעת שירות מוזמן לאירופה. מי שבא לפה, כנראה רוצה לראות מה שקורה פה. כולל העוני, הבלאגן וכו´.

בקיצור: אם לא אהבת - אולי פשוט תסתום? תן לאחרים שכן אהבו לספר על המקום.

ולעורכים (אם יש כאלה) - למה אתם נותנים לו לקלקל?
שירות לקוחות? בבוליביה? carioca 01.01.10
אין מילה כזאת... ומריצה באמת אחלה

קבלו הצעות לכרטיס טיסה