איים צפים, מסיבה פרועה ושמלת ערב פרואנית

כותבת הבלוג :
אורית נאמן
בגיל 33 (+), עם עבודה מסודרת בהייטק, כשמסדרונות האוניברסיטה כבר מאחוריי, החלטתי לעזוב הכל, ולצאת סוף סוף לטיול שאחרי הצבא.
 ***לצפיה בכל הכתבות של אורית לחצו כאן***

13/7/08                                                                                                                                


     איים צפים, מסיבה פרועה ושמלת ערב פרואנית            

אפתח בוידוי קורע לב: את הפוסט הזה אני כותבת מהארץ. כן. קשה להאמין, אבל  חזרתי, לפני קצת יותר משבוע. הבעיה היא שבהוט החליטו דווקא עכשיו לשדרג מערכות ולעכב לי את החיבור לאינטרנט, וכך מצאתי את עצמי מנותקת מהעולם, דווקא במדינה שנחשבת מתקדמת יחסית לשאר המזרח התיכון.
אז את השורות שלפניכם אני כותבת רק בזכות פזית, שהשאילה לי את הלפ-טופ שלה עד שהוט יואילו לדפוק לי בדלת. תודה, פזיתוש, את מלכה! (ותודה גם לכל השכנים שגילו התחשבות ולא הצפינו את חיבור ה - wireless שלהם). זה די מרענן, האמת, לכתוב את הבלוג על הספה בבית, בלי לשמוע שום פרואנית מקוננת מהמחשב שלידי (הן אף פעם לא מדברות בסקייפ. רק מקוננות) ובלי לשלם לאף אחד בדרך החוצה.
 
את תלאות החזרה לארץ אני מניחה שאספר בפוסט האחרון. אני רק חייבת להודות שכבר שבוע אני מסתובבת עם חיוך מטומטם על הפנים כמו איזו תיירת, פוגשת חברים אליהם התגעגעתי בטירוף, ותוהה אם ההיא בסופר תבין אם אדבר אליה בעברית (אבל ליתר בטחון מנסחת גם משפט בספרדית). אולי מתישהו האופוריה תתנפץ. בינתיים אני מאושרת מהעובדה שהאוכל של אמא נמצא במרחק שעת נסיעה, ושאני לא צריכה להתעטף בשכבות של צמר אלפקות בשביל לצאת מהבית.
 
אז הנה זה. הגירסה הבלתי מצונזרת של אותו ערב מיתולוגי, בו הלבישו אותי בבגדי צ`ולות ושלחו אותי לפזז על אי בלב אגם הטיטיקאקה.
היה בלתי נשכח.
 
לפונו (Puno), העיר הראשונה שלי בפרו, הגעתי לאחר נסיעה של שלוש שעות באוטובוס מפנק שהשכיח ממני כל זכר לבוליביה.
פונו שוכנת לשפת אגם הטיטיקאקה, אגם, שאמנם כבר דגמתי מהצד הבוליביאני שלו, אבל יש שמועות שהצד של הפרואנים כחול יותר, אז הלכתי לבדוק.
ברגע שהגעתי לעיר הרגשתי משהו שונה באווירה. אולג אמר לי אחר כך שהאנשים בפרו נראים לו יותר מאושרים. לדעתי זה בגלל שהם בטוחים ש - 60 אחוזים מאגם הטיטיקאקה שייך להם (הבוליביאנים, אגב, טוענים בדיוק את אותו הדבר), או אולי בגלל שהם לקחו בעלות על אחד משבעת פלאי עולם. בכל מקרה, כדי לחגוג את העובדה שעברתי מדינה, העברתי את השעון שעה אחורה וקיבלתי חושך כבר בחמש וחצי. 
איפה, איפה הימים של פטגוניה, כשבאחת עשרה בלילה היה עוד אור, ולא היינו בגובה 3800 מטר מעל פני הים, לא רעדנו מקור בלילה, ואכלנו גלידה כאילו אין מחר???
 
  
טוב. תפסיקי לבכות. לכי תזמיני סיור באיים הצפים.
 
אז הזמנתי סיור מאורגן בן יומיים, ולמחרת בבוקר עליתי על המיניבוס שלקח אותי לשפת האגם, יחד עם קבוצת צעירים דוברי אנגלית שהגיעו מרחבי העולם (רק שלא יחליטו לייבש אותי כמו בקאנו של השלמנים). עלינו על סירה שווה לגמרי, שכללה גם מקומות ישיבה על הגג, והתחלנו לשוט לכיוון האיים.
המדריך שלנו היה פרואני דובר אנגלית. כל כך דובר אנגלית עד שהוא לא סגר את הפה לשניה. בשלב מסויים התחלנו לבהות בו במבט זגוגי ופיללנו שאולי יקרה פה איזה נס והוא יתעייף. למרבה המזל, בשלב מסוים הוא באמת הותש מעצמו והתחיל לנקר, עד שהגענו לאי הראשון.
יה. איזה יופי.
האיים הצפים הם למעשה איים פיקטיביים מעשה ידי אדם. שכבת הבסיס של האי עשויה מחומר דומה לבוץ, הנלקח מקרקעית האגם ומעורבב עם קני סוף ושאר ירקות. שכבה זו אינה שוקעת. על שכבת הבסיס מפזרים שכבה עבה של קני סוף, ואלה מהווים למעשה את רצפת האי. כל חצי שנה יש לחדש את השכבה העליונה, וכל 25 שנה יש לבנות מחדש את האי, היות ואבני הבניין שלו נרקבות במים.
 
  
אז כן, הצעד הראשון על האי היה קצת מלחיץ, אבל הוא עמד בזה בגבורה. הכל כאן עשוי מקנים. הקרקע, הבקתות, הסירות. התפעלנו מהיופי ולא הבנו איך אנשים גרים כאן. כמה חבר`ה טענו שזו פיקציה, שאף אחד לא גר כאן באמת, ושזו מלכודת תיירים.
יש מצב.
 
המדריך הסביר לנו שהתושבים כאן מתקיימים מסחר חליפין. שלוש נשים מקומיות, לבושות במיטב שמלותיהן, עשו לנו הצגת חליפין קטנה שקרעה אותנו מצחוק. אחר כך הן ליוו אותנו לסירה ושרו לנו שירי מסע באנגלית קלוקלת. בכלל לא תיירותי פה, מה פתאום? עלינו על אי צף נוסף (שכלל רק מסעדות וקיוסקים. אותנטיות לשמה), ומשם המשכנו אל Amanti, האי בו נבלה את הלילה. שם חילקו אותנו לקבוצות והצמידו לכל קבוצה "אמא" מארחת. אותי צירפו לשתי אמריקאיות, וקיבלנו את סיליה, מקומית חביבה בת 26, שהובילה אותנו אל ביתה, במעלה האי.
חתיכת מעלה. למות רצינו.
 
  
סיליה גרה עם הוריה בבית בן שתי קומות העשוי מבוץ. אבא שלה סיפר לנו שכל המשפחה המורחבת התגייסה כדי לבנות את הבית, ותוך שלושה ימים הבוץ עמד על תילו.
שלושה ימים!!! טוב, ככה זה כשלא צריך לבחור קרמיקה לאמבטיה.
האמריקאיות ואני קיבלנו חדר שווה בקומה השניה, התמקמנו וירדנו למטבח לארוחת הצהרים.
המטבח התגלה ככוך חשוך ובסיסי ביותר. סיליה הכינה לנו ארוחה מצוינת, שכללה קינואה, ירקות, תפוחי אדמה, בטטות ועוד כהנה וכהנה שורשים לא מזוהים. מזל שהארוחה היתה צמחונית, כי בשלב מסוים קלטתי שרקנים מתרוצצים להם בכלוב, והוסבר לי בעדינות שהם לא בדיוק נמצאים שם למטרות שעשוע. בררר.

  
המשפחה מתקיימת כמעט רק ממה שהיא מגדלת. בני המשפחה עובדים כל היום בגינה, רועים כבשים, או סורגים (גם הגברים! מלבב). אין להם משכורת חודשית, ואירוח תיירים הוא חלק מהפרנסה שלהם, אירוח מעולה, יש לציין. סוף סוף אותנטיות אמיתית.
 
אחרי הארוחה לקחה אותנו סיליה למגרש הכדורגל המקומי, ואחרי שהמדריך 
 
דיבר לעצמו חצי שעה (באמת שהיה מעניין, רק שהיה לנו קר מכדי להקשיב), התחלקנו לכאלה שהלכו לשחק כדורגל (הבנים), כאלה שהלכו לשתות בירה (הבנות), וכאלה שלא יודעים לעשות שום דבר מהנ"ל ולכן עלו להר לראות את השקיעה (ניחוש אחד מי).
גררתי איתי שני קנדים ויחד טיפסנו במעלה ההר. הטיפוס, כרגיל בגבהים האלה, גבה ממני התנשפויות וקללות, ואם כל זה לא מספיק, הרי שבכל כמה מטרים עמדה לה צ`ולה והתחננה שנקנה ממנה כובעי צמר וצעיפים.
מה צעיפים מה? תביאי מסכת חמצן יותר טוב.
בסוף הגענו למעלה, ישר בזמן לשקיעה.
מכל עבר הקיף אותנו אגם הטיטיקאקה. אי. באמת אי. לא עבדו עלינו.
ושקיעה. אמיתית גם. מצד אחד שמים כתומים, ומהצד השני, ורודים-סגולים. דילגתי לי מצד לצד, צילמתי שמש ושמים, וכשאף אחד לא שם לב, גם ניסיתי להציץ לתוך מקדש האינקה הנעול ולחפש שרידי קרבנות אדם.
כשמיציתי את השקיעה (משמע: הייתי צריכה לשירותים), דידיתי חזרה למטה וכרגיל הרהרתי כמה כסף הייתי מוכנה לשלם בשביל לרדת את זה עם אופניים (100 סול, למי שתהה).
 
חזרנו לבית של סיליה. ארוחת ערב. מרק קינואה משובח ואורז עם ירקות, ואז, אחרי הארוחה, התחיל האקשן האמיתי.
סיליה עלתה אלינו לחדר, כשהיא נושאת צרור לא מזוהה בידיה, והתחילה להלביש אותנו בבגדי צ`ולה מסורתיים. קודם חולצה. אחר כך חצאית, מעליה עוד חצאית, ומעל כל זה חגורה עבה שמתחילה קצת מתחת לציצי ונגמרת איפשהו מעל המתניים.
זהו! נפתרה התעלומה לגבי הישבן הענקי של הצ`ולות - זה לא באמת שלהן! זה השכבות האינסופיות של החצאיות שהן מתעקשות ללבוש.
טוב, ואולי גם כל תפוחי האדמה האלה. אי אפשר לדעת.
 
כשהיינו לבושות והרצנו דאחקות אחת על השניה, לקחה אותנו סיליה לאולם הנשפים
 
המקומי. הבנים לבשו פונצ`ו וכובעי צמר פרואנים, הבנות התהדרו בישבנים ענקיים, והלהקה התחילה לנגן. בחורים צעירים רקדו עם צ`ולות קשישות, בחורות צעירות רקדו עם צ`ולות קשישות. בשלב מסוים נשבר לי מצ`ולות קשישות, אז הזמנתי לריקוד את אחד האנגלים (מרטין. דרום אנגליה. מבטא נוראי. לא הבנתי מילה), והצטלמתי עם מאור ורועי, שני ישראלים מקבוצה אחרת. היה מעולה.
 
חזרנו לבית לאור פנסי ראש והלכנו לישון. בשביל לבטח את עצמי מפני הקור הנורא נכנסתי לשק השינה שלי (מינוס 18) והתכסיתי בשלוש שמיכות צמר כבדות שחיכו לי על המיטה. היה חמים ונעים, לפחות עד שנאלצתי להתעורר באמצע הלילה, כרגיל, כדי לקום לשירותים. אוףףף!!! גייסתי את כל כוחותיי כדי להרים מעלי את השמיכות, יצאתי החוצה וירדתי מדרגות בלי מעקה, מתוך ההכרה שאם אני נופלת, אף אחד לא יטרח לצאת מהמיטה כדי להציל אותי (שתי האמריקאיות, אגב, ישנו שנת לילה רציפה, כאילו לא הערו לקרבן שני ליטר בירה במשך הערב. מה דפוק אצלי מה?!)
 
בבוקר הכינה לנו סיליה פנקייקים מצוינים, ליוותה אותנו לסירה ונפרדה מאיתנו בחיבוק. לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדלים העצומים בינינו. היא חוזרת לבית הבוץ שלה, לגידולי תפוחי האדמה, לכבשים ולשרקנים, ואני חוזרת  למחשב בבית, לאופניים ולאיזה מפעל הייטק שיבלע אותי אל קרבו.
 
                                        
זאת אומרת, בהנחה שבמפעלי הייטק מכובדים לא קוראים את הבלוג הזה ולא רואים תמונות מביכות שלי עטופה בבגדי צ`ולה ומאושרת עד הגג.
דרגו את הכתבה
ציון סופי: 5/5 מספר מדרגים: 7

תגובות (5)

ברוכה הבאה איסי1 18.07.08
אני רוצה להגיד לך כל הכבוד היצלחת להצית אש ולא מעט בכל הבלוג וניראה לי שאקח אותך איתי לעוד סיבוב רק בשביל כל החוויה המדהימה הזאת שסיפרת לנו
לאורית reutoosh 18.07.08
כבר שנים שאני חולמת לעשות את הטיול הזה ובעוד חודש בערך אני הולכת להגשים את חלומי. בנתיים אני קוראת את הבלוג שלך ומתמוגגת..
הצחקת אותי המון..
הייתי רוצה לטייל עם מישהי כמוך. חבל שאת כבר בארץ.
בכל מקרה רציתי לאמר המון תודה על הבלוג המקסים.
הטיפים שלך עזרו לי בתכנון עד מאוד.

רעות.
ברוכה השבה ארצה hanaka 14.07.08
אורית... את תמיד מרגשת אותי מחדש.. במקומות האלה בעלי טייל ויש לנו את אותם התמונות. פשוט מדהים אני ממש התרגשתי שקראתי את הבלוג האחרון שלך.. הרגשתי כמוך כשחזרתי לארץ אחרי חודשיים.. אני מקווה ב-2009 לחזור לדרום אמריקה ולטייל ולטייל כל פעם שקראתי את יומן מסעותיך התרגשתי עד דמעות ... בהצלחה והתאקלמות מהירה לארצנו הקטנטונת..........
חנה
תודה רבה :) oritne 14.07.08
האמת היא שהחזרה לא היתה כל כך שוק עבורי, כי כבר רציתי לחזור והתגעגעתי לכולם, וכבר דמיינתי איך זה יהיה (אבל בהחלט לא זכרתי איך מרגיש הקיץ הישראלי...).

זה ממש כיף שהבלוג שלי עושה לך חשק לצאת לטיול :) אני מתכננת להרחיב באחד הפוסטים הבאים על המשמעות של לטייל לבד, בעיקר עבור בחורה. מקווה שזה יעזור לך לגבש את ההחלטה.

ביי,

אורית.
ברוכה השבה לארץ מיכלל 13.07.08
תחילה ברצוני לברך אותך על חזרתך לארץ (בטח חטפת שוק רציני).
קראתי ואני עדיין קוראת את הכל הפרקים מיומן המסע המרתק שלך ואני חייבת לציין שאת לא מאכזבת אותי ואני נפעמת כל פעם מחדש.
בתור מטיילת לעתיד (חודש דצמבר השנה) שעדיין חוששת ומתלבטת אם לסגור את זה , כן לטוס, לא לטוס... כשאני נכנסת וקוראת את המאמרים שלך- אין לי ספק שעל הטיול הזה אני לא מוותרת!!!!
המשיכי לכתוב, את עושה את זה מצויין!
ובהצלחה בהיי טייק :)

קבלו הצעות לכרטיס טיסה